הדוגמה הטובה ביותר למה שאני רואה כאנרכיזם חסר הבושה של הממשלה היא פנייתו של יאיר לפיד לרשם המפלגות בבקשה למחוק מתקנון המטרות של מפלגתו שורה של מטרות שאולי היו אלה שמשכו אליה עשרות אלפי קולות, אם לא מאות אלפים. המטרה המרכזית הייתה מאבק לגיוס שווה של החרדים; לימודי ליבה לבחורי הישיבות, גיוס לעבודה לכל המגזרים וכדומה – כל אלה נמחקו ממטרות המפלגה הנשלטת על ידי איש אחד, לפיד.

בסוגיה זאת יש לציין דבר עקרוני: מצע של מפלגה אינו יכול לשמש פלטפורמה לשינויים מהותיים לאחר שלאותה מפלגה הצביעו בוחרים על יסוד ביטחונם שהמפלגה אכן תקיים את הבטחותיה המוצהרות במטרות שנרשמו לפי החוק אצל רשם המפלגות. יש בארץ ציבור חילוני אדיר בגודלו שדורש את גיוס החרדים. אנשים אלה בחלקם הגדול הצביעו ללפיד, ומכאן 17 המנדטים שלו.

רשימת המטרות המקורית של יש עתיד (צילום: צילום מסך)רשימת המטרות המקורית של יש עתיד (צילום: צילום מסך)

אם עכשיו הוא חוזר בו מהבטחותיו, אפשר לראות בו כמי שהונה את קהל בוחריו, את האלקטורט שלו. לולא סעיפי גיוס החרדים ספק רב אם הוא היה מקבל אפילו מחצית הקולות שקיבל למעשה. יוצא שהוא קיבל קולות בהבטחת שווא; הרי את הקולות קיבל על סמך הבטחתו לגרום לשוויון בנטל, וכעת כאשר הוא כבר בממשלה, ואולי חושב על הקדנציה החליפית שלו, הוא מפר את הבטחותיו. האם עשה זאת כדי לקרוץ למפלגות הדתיות שיעשו איתו קואליציה אם במקרה הערבים יפסיקו לתמוך בו?


זהו צעד חמור של הפרת אמון הציבור – הנוגד את העיקרון הגורס כי חוזים יש לקיים. ואלה שיטענו שמטרות המפלגה הרשומות אינן בבחינת חוזה מחייב – התשובה היא כי זה אכן חוזה מחייב, לפחות מבחינה פוליטית וציבורית. ברור שאדם לא צריך ליהנות מהקולות שקיבל על סמך מצע שאינו רלוונטי עוד.

הרי ביצוע המצע שבעדו התקבלו הקולות דורש עכשיו פעילות ממשלתית, וזאת התמורה שיש לתת למצביעים עבור הצבעתם. כאשר לפיד מתנער מהמצע, התוצאה היא שהוא רוצה להיות ראש ממשלה על סמך קולות שקיבל עבור אותו מצע, אפילו אם הבסיס להבטחותיו הוא בסיס של הסכם ג'נטלמני ו/או אתי – ולא משפטי. כדאי לבחון שאלה זאת בעתירה שתוגש לבג"ץ תוך דרישה לפסול את בחירת רשימתו ואותו אישית.

עתירה כזאת תחשוף את פרצופו הפוליטי של לפיד עד שהציבור יתחיל לשאול אם מאיש כזה היית מוכן לקנות מכונית משומשת. עוד בסחרחורת הטעויות של הממשלה המתיימרת להיות ציונית: בעקבות הסכם אוסלו ההרסני למדינת ישראל קיימת איזו ועידה בינלאומית למימון הרשות הפלסטינית.

מדינת ישראל החליטה לשלוח לוועידה משלחת בראשות שר ערבי, מר עיסאווי פריג', חבר מרצ. ואני שואל: מה עוד מפריע לנו להתייחס לממשלת ישראל כאל ממשלה פוסט־ציונית כשהיא שולחת שר ערבי לייצג את עמדתה בנושא התרומות לרשות הפלסטינית?

מר פריג' כנראה לא יעלה אפילו בדעתו לדרוש תמורה מאבו מאזן, כגון התניית המימון בשינוי ספרי הלימוד והפסקת ההליכים בבית הדין בהאג נגד מדינת ישראל. איך לפיד ובנט הסכימו לשלוח אותו בשם העם היהודי הציוני? זהו שיקול הדעת המדיני של ממשלת החובבים שלנו?