לפני הרבה שנים טיפלתי בנערה מקסימה ומלאת שמחת חיים. היא סבלה מאלימות בבית שלה ובגיל 18 החליטה שהיא בורחת ומתחילה חיים עצמאיים - ללא אלימות, ללא מגבלות שלא אפשרו לה לצמוח, ללא חשש מתמיד לחייה. לא אשכח את הבוקר של הבריחה. פ' הגיעה לעמותה שבה עבדתי לקחת את התיק והכסף, 300 שקל, שהכינה מבעוד מועד, ויצאה לדרכה. אבל לאן את הולכת? שאלתי בחשש. "מה את דואגת תמיד, ענבל? יש לי חברה טובה בירושלים, אהיה אצלה". עד מהרה, בגלל משפחת החברה, נאלצה פ' לחפש לעצמה מקום אחר. לחזור הביתה – זו לא הייתה אופציה. האלימות שהייתה לפני כן עלולה רק לגבור כעת אחרי הבריחה. אבל לאן כן?

עשרות טלפונים ערכתי לכלל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, ולקח זמן להצליח להסדיר עבורה מגורים בדירת מעבר של משרד הרווחה. לאחר מספר חודשים, כתוצאה מבעיות תקציביות, הדירה נסגרה. פ' עבדה אך הכסף לא הספיק לה למחייה ולשכר דירה, ובסופו של דבר נאלצה לחזור לבית המשפחה. "יהיה מה שיהיה. אם אני צריכה למות אז אמות. אני כבר משתגעת", אמרה. עזרנו לה בתיווך מול המשפחה, נעזרנו בגורמים נוספים בקהילה, ופ' חזרה, ספגה מה שספגה והמשיכה את חייה בתוך דיכוי, מגבלות ואלימות.

העניין הוא שמי שיש לה תקווה ומנסה לצאת ממעגלי אלימות, ברגע שהיא לא מצליחה - הסיכוי שתנסה שוב הוא לא גבוה. האתגר, שהיה עצום גם לפני כן, גדול פי כמה וכמה לאחר כישלון אחד. מה יכולה לעשות צעירה בת 19 או אישה בת 40 שנמצאת באלימות, אך יודעת שברגע שתצא "לחופשי" לא יהיה לה איך לשלם חשבונות, מזון ושכר דירה?

יש מחסור רציני מאוד במענים כלכליים - כסף כמו גם מענים שווי כסף כמו דיור, רכישת השכלה או הכשרה מקצועית. היום יצוין יום המאבק באלימות כלפי נשים. כמדי שנה, גם היום נמנה את מספר הנשים שנרצחו מתחילת השנה ולא נאמין. כמדי שנה יציינו פוליטיקאים כמה חשוב לטפל בנושא, ואולי אפילו יתכוונו לכך. אבל אז המציאות תיכנס בדלת. במציאות הישראלית, כל הוצאה כספית נתפסת על ידי משרד האוצר כבזבוז מיותר. במציאות הישראלית אינטרסים פוליטיים והתנגחויות של כבוד מביאים אנשים, נשים וגברים, להצביע נגד הצעות חוק ותוכניות, שאף אדם שיש לו ולו קורטוב של מוסריות בנפשו לא יוכל לשלול אותן.

לו הייתה מדינת ישראל רוצה היה אפשר לטפל בהרבה יותר נשים, נערות וילדים שנפגעים, ובשיקום של גברים אלימים. המשפט שכולנו מכירים - "אין לא יכול, יש לא רוצה" - מקבל אם כך משנה תוקף. לא את כל מופעי האלימות ניתן להכחיד ב־100%, אך בהחלט עוד לא עשינו הכל ואפילו לא מחצית ממה שאפשר, הכרחי וראוי לעשות כחברה חפצת חיים וערכית.

בשנה וחצי האחרונות מושקעים יותר תקציבים מבעבר ונפתחו עוד תוכניות ומענים על ידי משרד הרווחה. עם זאת, לאחר הזנחה והפקרה של שנים ארוכות מדי - הקצב לא מספיק להדביק את הצרכים. האם ניתן למציאות הכואבת הזו להמשיך, או אולי נוכל בשנה הבאה לומר בגאווה כי השקענו כחברה, טיפלנו ושיפרנו את המענים בתחום האלימות המגדרית?

הכותבת היא יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים בישראל
הביא לדפוס: יובל בגנו