הצלחתה של מדינה יכולה להיבחן על פי מספר לא מועט של מבחנים. אולם נראה שיש כמה מבחנים שהם יותר מרכזיים ויותר בעלי חשיבות, כמו מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה; אופייה ויעילותה של מערכת המשפט; מערכות הבריאות על כל חלקיהן, ארגונים של שירותי הבריאות ובתי החולים הממשלתיים והפרטיים; מערכת מיסוי הוגנת שאינה מדכאת את רצון היחיד לעבוד ולהגדיל את הכנסתו; חלוקה שווה של הנטל שמטילה המדינה על יחידיה; שירותי הסעד והתמיכה שמעניקה המדינה לשכבות החלשות; ובוודאי הורדת מפלס הפשיעה והאלימות.
אולם הערך העליון יהיה תמיד יכולת המדינה לשמור על חיי תושביה ואסור לנו, ובשום אופן, להפחית מחובת המדינה להגן על החיים בתוככי המדינה עצמה. משום כך יש להמשיך להציב בסדר עדיפות גבוה את המאבק בתאונות הדרכים. אסור שההתעוררות והמודעות לצורך להיאבק בתאונות הדרכים יהיו לתקופה חולפת וקצרת זמן רק מחמת שמפעם לפעם אנו מזדעזעים מגל נוסף של תאונות מעבר לדיווחי השגרה שאליהם כבר התרגלנו.
בישראל מי שמופקד על עיצוב תוכנית כלל־לאומית להורדת מפלס הקטל בדרכים הוא משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. משרד זה לא יוכל לבדו להיאבק ביעילות בתאונות הדרכים, שכן הוא צריך סיוע מסיבי גם של משטרת ישראל וגם של משרד האוצר. אפשר הרבה לעסוק בחינוך ובהסברה, אבל כל מי שעסק בתחום תאונות הדרכים על פני שנים יבין שיש שני אמצעים מרכזיים להפחתת הקטל: תשתית תעבורה יבשתית נוחה ומפותחת ואכיפה מרתיעה.
משרד התחבורה יצא לאחרונה בתוכנית מקיפה. יש בה בהחלט כמה כיוונים חיוביים, בעיקר בכל הקשור לפיתוח תשתית הכבישים, ויש בתוכנית גם רצון עז לפתח את התחבורה הציבורית, אבל מאבק מקיף ואפקטיבי בתאונות הדרכים מתבסס על הרבה אמצעים ספציפיים וממוקדים, וחסרים בתוכנית כמה מהלכים מדויקים וחשובים שבלעדיהם לא יצלח המאבק. אנו נוכחים לגלות שבשנה זו היו הרבה קורבנות מקרב הולכי הרגל, וגם שתופעת הרחבת השימוש באופניים ובקורקינטים חשמליים הולידה גל תאונות נוסף. כשמדובר במאבק למען שמירה על החיים, אין מקום לסלחנות ואין מקום לשימוש באמצעים של חצי דרך.
לכן, תוכנית רצינית ואפקטיבית צריכה להתמקד גם בשורת מהלכים נוספים. אחד מהם הוא הפיכת מעבר החציה למקום בטוח להולכי הרגל בעזרת שילוב של פסי האטה ואכיפה מחמירה. בנוסף, משטרת התנועה שלנו אינה מצויה בתוך הערים. הרשויות המקומיות אינן מתמודדות עם הפרות החוק הבלתי פוסקות של רוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים. לרשויות המקומיות פקחים רבים, אך הם לא מנוצלים. סמכויותיהם מוגבלות ללא הצדקה.
את המהירות של אופניים וקורקינטים חשמליים צריך להגביל באופן מבני במנועים עצמם, כשם שמגבילים בארצות הברית את מהירות התנועה של הסגוויי. אופניים או קורקינטים שמהירותם עולה על 18 קמ"ש - צריך פשוט להחרים; ואת מי שהעז להגדיל מהירות - יש להרשיע בפלילים. זה יכאב בהתחלה, אבל זו תהיה הרתעה אמיתית. עברייני תנועה מועדים יש פשוט להוריד מהכביש ללא היסוס וללא סלחנות יתר. היו מקרים שנהג שהורשע ב־60 עבירות תנועה המשיך לנהוג, וכך גם מי שביצע 120 עבירות תנועה. הרשעה בעשר עבירות תנועה מספקת לחלוטין לשם הגדרת נהג כעבריין תנועה מועד ולשם הורדתו מהכביש לפחות לעשר שנים; ומי שממשיך לנהוג בתקופה של שלילת רישיון, נכון יהיה להחרים את רכבו כשם שאנו מחרימים היום רכוש של סוחרי סמים.
לא ייתכן שבמקרה של גרימת מוות ברשלנות לא ייגזר אפילו יום אחד של מאסר בפועל. מאחר שחלק משופטי ישראל הינם חסרי אומץ ונמנעים לפעמים מלהטיל עונש מאסר בפועל על קטילת חיי אדם כתוצאה ממעשה רשלנות, יש לקבוע ענישת מינימום. מה שמעביר מסר חינוכי יותר מכל הסברה הוא רמת הענישה. היא הביטוי של המחוקק והחברה לחומרת העבירה. העובדה שאדם לא התכוון להרוג אדם אחר לא עוזרת לנו משום שהרשלנות הורגת אותנו, ועל שום כך חובה על כל אדם שלא לנהוג ברשלנות. ועדיף גם לעשות שימוש נרחב יותר במכוניות משטרה סמויות. כוחן ההרתעתי גדול יותר.
אין אני מתיימר לומר שהאמצעים המועלים כאן ממצים תוכנית מקיפה ושלמה, אבל אין לי שום ספק, פרי ניסיון רב, שיישומם יחסוך חיי אדם וימנע הרבה טרגדיות נוראות הנופלות על הרבה משפחות בישראל. שאלת המפתח היא מה אנו מוכנים באמת לעשות כדי להציל חיים, ועד כמה אנו מוכנים להקריב את הנוחות שלנו כנהגים על מנת להגן על החיים.