"הראש היהודי ממציא לנו פטנטים", שר בזמנו אורי זוהר באירוניה. ה"פטנט" האחרון הוא החוק להגבלת כהונת ראש ממשלה שאושר בכנסת בשבוע שעבר. זהו חוק בלתי הגיוני, בלתי הגון, ובעיקר בלתי דמוקרטי בעליל, ולא במקרה אין כדוגמתו בשום דמוקרטיה פרלמנטרית אחרת בעולם.

המשמעות הברורה של החוק היא למנוע מהציבור לבחור באופן חופשי ודמוקרטי את מי שיעמוד בראש ממשלתו, ולהכפיף את בחירת הרוב לרצון המיעוט, כלומר לחבל בנשמת אפה של הדמוקרטיה.


בדמוקרטיה פרלמנטרית המפלגות בוחרות את מועמדן לראשות הממשלה - בוועידת המפלגה או באחד ממוסדותיה הנבחרים האחרים. במדינות אחדות המועמד שנבחר ימונה רשמית על ידי נשיא המדינה, אך זו בעיקר פורמליות. אם צריך להחליט על ראש ממשלה בין בחירות לבחירות, הסיעות בפרלמנט הן שיציעו את מועמדן.כפי ששמעון פרס, למשל, הפך לראש ממשלה אחרי רצח רבין.

בכל המקרים האלה תפקידה של הכנסת מתמצה בכך שהיא מאשרת או דוחה ברוב קולות את הממשלה ואת העומד בראשה, ותו לא. זה אחד ההבדלים בין הדמוקרטיה הייצוגית כמו זו הנהוגה ברוב ארצות המערב, לרבות ישראל, לשיטת הבחירה הישירה שבארצות הברית. אפשר להתווכח על היתרונות והחסרונות היחסיים של כל שיטה, כולל הנושא של הגבלת כהונות לכל תפקיד, אפשר גם לטעון ששיטת הבחירה הישירה כמו זו לנשיאות ארצות הברית עדיפה משיטת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, אבל זה איננו ממין העניין לגבי הסוגיה הנוכחית.

מה שהחוק החדש יוצר, בין היתר, הוא שעטנז בין שתי שיטות הפוכות, וכדאי להזכיר שישראל כבר התנסתה ברעיון הכושל הזה כשהחליטה בזמנו על בחירה ישירה של ראש ממשלה ומצאה עצמה במצב של ממשלה חסרת רוב ובלתי מתפקדת. כל זה, כלומר השיטה שבה נבחר מועמד לראשות ממשלה, חל, כמובן, רק על מפלגות דמוקרטיות כמו הליכוד, העבודה או מרצ — לעומת כל המפלגות המובילות בממשלה הנוכחית שאצלן ראשי המפלגה הבלתי נבחרים בוחרים את חברי סיעתם ולא להפך.

באחרונה אומנם הודיעה יש עתיד, מפלגתו של ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, על בחירות לראשות המפלגה, אך בפועל שיטת הבחירות הפנימיות המתוחכמת המוצעת הופכת את בחירת המועמדים לסדרה של מינויים בידי לפיד עצמו.


יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)


במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" נטען שחל פיחות במהות הדמוקרטית של שורה שלמה של מדינות בעולם, ומקומה של ישראל לא נפקד מהרשימה, וזה עוד לפני חקיקת חוק הבוסר הנ"ל. אך גם בכך כנראה לא תמו הניסיונות לחסום בדרכי חקיקה ובדרכים אחרות את דרכו של ראש האופוזיציה אל השלטון, ובינתיים לשים מקלות בין גלגלי הסיעות האופוזיציוניות על ידי בלימת פעילותן בוועדות הכנסת.

יוזמי החוק להגבלת הכהונה טוענים אומנם שהוא איננו אישי או רטרואקטיבי, אך רוחו ועיתויו בפירוש אישיים ונועדו ליצור רקע ציבורי לחקיקות מגמתיות נוספות. אלה אינם הכשלים היחידים בדמוקרטיה שלנו; הסטיות במערכת המשפט, למשל ההדלפות האחרונות, מהוות אף הן מוקד סיכון חמור לדמוקרטיה.


התיאוריה שלפיה בדמוקרטיה מטבעה טמונים גם זרעי ההרס העצמי שלה ידעה יותר מהמחשה עגומה אחת בהיסטוריה המודרנית, כולל חוקים במדינות חשוכות באירופה שנועדו למנוע ממפלגות דמוקרטיות מימין ומשמאל לכהן בפרלמנט. דוגמה טרייה היא הבחירות לנשיאות איראן.

לכך עוד לא הגענו ויש לקוות שגם לא נגיע, אך אמירות כמו זו בזמנו של שר המשפטים גדעון סער לאמור: "את החבורה הזאת בראשות נתניהו צריך להרחיק מהשלטון לזמן רב" מעידות על המנטליות הבלתי דמוקרטית והבלתי ממלכתית של חלק מהמושלים בכיפה היום.עד לא מכבר האמנתי שאופיו הפלורליסטי והאינדיבידואליסטי של העם היהודי, כולל האומה הישראלית, מחסן אותנו בפני מוטציות בלתי דמוקרטיות. היום אני פחות משוכנע.