גם בלי להצטרף לביקורת הקטלנית על ההתבטאויות בנושא הגרעין האיראני של ראש הממשלה בנט, ראש המוסד, הרמטכ"ל, אהוד ברק (!) ואפילו הנשיא הרצוג, והגדיל לעשות שר הביטחון גנץ מוושינגטון, קשה להימנע מכמה שאלות מטרידות. לא רק מהלך צבאי מחייב שיקול דעת אחראי מהדרגה הגבוהה ביותר, אלא גם האיום הפומבי בו, ובפרט אם הוא עלול להתקבל בספקנות מצד קהלי היעד המתוכננים.
אולי הממשלה סבורה שהיא מסייעת בכך לארצות הברית בשיחות עם איראן, אך גם אם כך, ישראל תהיה שותפה אז לאחריות אם ייחתם הסכם שלא יענה על חששותיה. ברור שהדברנות התזזיתית הזאת פוגעת באינטרס הישראלי להציג את הגרעין האיראני כאיום עולמי ולא רק על ישראל.
העובדות ברורות: איראן הפכה למדינת סף גרעינית, ובתוך זמן לא רב תוכל לייצר לפחות פצצה גרעינית אחת ואולי שתיים. היא גם פועלת לקידום תוכנית לפיתוח טילים לטווח ארוך נושאי ראש גרעיני, שאותה אובמה נמנע בזמנו מלכלול בהסכם. ממשל ביידן אומנם מצהיר שלא יסכים שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית, אך בפועל חותר לחידוש ההסכם המקורי, על פי התבטאויות שונות, וישקול גם הסכם חלקי להסרת רוב הסנקציות מאיראן בתמורה להקפאת העשרת אורניום.
המשמעות המעשית של כך תהיה שלאיראן יהיו האמצעים להשלמת תוכניותיה הגרעיניות והאחרות, ובו בזמן לשיקום הכלכלה המתמוטטת שלה — בלי שיעמדו בפניה מכשולים שימנעו ממנה לחצות את המרחק הקצר שנותר להשגת מטרתה.
כרגע לא איראן ולא ארצות הברית (בניגוד לאירופה, רוסיה וסין) מוכנות רשמית להתגמש, אך יש ידיעות שבצד המשא ומתן בווינה, קיימים ערוצים חשאיים בין וושינגטון לטהרן — כפי שהיה גם לפני ההסכם המקורי. ישראל מתנגדת להסכם חלקי, אך נראה שהיא איננה מצליחה לערער את נחישות הממשל, ובינתיים ממשלת השינוי לומדת בדרך הקשה שההבטחה ההדדית "לא להפתיע" חלה רק על צד אחד. ישראל מנהלת כרגע מדיניות שניתן להגדירה כ"תחזיקו אותי", כלומר "אם לא תתחשבו בדרישותיי, לא אהיה אחראית למעשי".
זו אומנם דיפלומטיה שיכלה לפעמים להניב תוצאות, אך בעייתם של בנט ולפיד היא שמרגע כניסתם לתפקיד הם השליכו את כל יהבם על ממשל ביידן מבלי להבין כראוי את המציאות הפוליטית בוושינגטון. אין עוררין שהיחסים האינטימיים עם אמריקה חייבים להיות נדבך יסודי
בקביעת מהלכיה המדיניים (וגם רבים אחרים) של ישראל, אך עם זאת, ישראל לא נמנעה לפעמים גם בעבר מעימותים עם וושינגטון בנושאים שנראו לה חיוניים - ובלי שהדבר פגע באופן יסודי או לזמן רב ביחסים ביניהן - ולא חסרות דוגמאות מממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד, כמו גם מממשלות שמאל וימין בישראל.
נתניהו, שראה את הנולד לפני רבים אחרים, פעל בזמנו לגיוס תמיכה בקונגרס ובציבור האמריקאי נגד ההסכם עם איראן, ואילולא העובדה שהממשל עקף את הקונגרס בתהליך אישורו, רבים הסיכויים שהיה מצליח במשימתו. היחסים עם הממשל ועם חלק מהמפלגה הדמוקרטית נפגעו אז זמנית, אך לא בצורה חמורה, כפי שניתן להיווכח מעשרות פגישותיו הידידותיות עם מנהיגי המפלגה כגון ננסי פלוסי ואחרים.
עכשיו המצב שונה, ולא לטובה, בגלל משקל היתר שיש לאגף הפרוגרסיבי והאנטי־ישראלי במפלגה הדמוקרטית. למדיניות של טראמפ היה פוטנציאל להביא להגבלת יכולותיה הגרעיניות והתוקפניות האחרות של איראן, אך המהלכים נקטעו עם חילופי הממשל בארצות הברית והעמידו גם את ישראל בפני דילמות לגבי כיווני הפעולה האפשריים שלה — מהרתעה ופעולות צבאיות, דרך העמקת פעולות המערכה בין המלחמות, ועד צעדים דיפלומטיים והישענות מוחלטת על ארצות הברית.
בשלב זה מה שבולט לעיני ידידים ואויבים כאחד, וכן לעיני הציבור הישראלי, הוא חוסר עקביות ותעייה בדרך; התבטאויות הרהב והשיגור הבהול של שר הביטחון גנץ וראש המוסד ברנע לוושינגטון הם עדות לגביהם. דובר עלום של הממשל אומנם הודיע שארצות הברית וישראל ידונו בצעדים צבאיים אפשריים להריסת מתקני הגרעין האיראניים, אך דובר אחר, רוב מאלי, שליחו של הנשיא ביידן לענייני איראן, מיהר להגיב שארצות הברית "רואה בשיחות ישירות עם טהרן את הפתרון הטוב ביותר לסוגיות המורכבות שעל השולחן".
כך או אחרת, הממשלה תיטיב לעשות אם תמשיך את מדיניות נתניהו לריכוז המאמץ הביטחוני והדיפלומטי העיקרי במערכה נגד איראן, גם במחיר הסגה זמנית לאחור של נושאים אחרים — ובו בזמן תנחה את צה"ל להמשיך ביתר שאת בתוכניות ההכשרה ובניית הכוח שהחלו בתקופת הממשלה הקודמת.