בספר הילדים "דרקון, אין דבר כזה" מאת ג'ק קנט, הילד בילי ביקסבי יודע שהחיה הקטנה שהגיעה לבית משפחתו היא דרקון, אבל הוריו של בילי ממאנים להאמין. דרקון? אין דבר כזה, הם אומרים לו. נזכרתי בספר הזה לאחרונה כאשר נתקלתי בפרסומים על ההחלטה של מגן דוד אדום לבטל את האפשרות לסמן בטופס תרומת דם "הורה 1" ו"הורה 2", במקום לסמן "אם" ו"אב" כמו בטופס הקודם.

החלטת מד"א הגיעה, לפי הפרסומים, בעקבות מחאה של הציבור הדתי, והיא הזכירה לי את אותם הורים חסרי קשר למציאות ממשפחת ביקסבי. כאמור, לפי הפרסומים, מאחורי ההחלטה עמד לחץ מצד גורמים שמרנים שמבקשים להתעלם מהמציאות, במקום להבין שהיא השתנתה.

יש בישראל מאות אלפי ילדים שאין להם "אב ואם". לחלקם אב בלבד, לחלקם אם בלבד, לחלקם שתי אמהות ולחלקם שני אבות. אין ספור אפשרויות של משפחות חדשות, קצת שונות מהנורמה של אותם גורמים שמרנים. לא פלא שאותם גורמים, בהם רבני ישיבות, נאבקים. הם כנראה מבינים שהמשפחות החדשות אינן רק נחלת החילונים, אלא צורך משותף של כלל החברה הישראלית, גם של הציבור הדתי. הם רוצים לשמר שליטה גם במחיר התעלמות מהמציאות, אבל תפקידה של המדינה הוא לא לעזור להם להמשיך לחיות במציאות האלטרנטיבית שבנו לעצמם, אלא לעזור להם להכיר בכך שמדינת ישראל משתנה וכך גם המשפחה הישראלית.

הסרת האפשרות לסמן "הורה 1" ו"הורה 2" אינה פוגעת רק במי שאין להם אב ואם, אלא גם במי שמסרבים להכיר במציאות והמדינה מאפשרת להם להמשיך לחיות בחלום, במקום לעזור להם להתעורר. הנורמה מזמן המשיכה הלאה אל עבר ההבנה שיש יותר מסוג אחד של תא משפחתי.
כיסוי העיניים הזה שמספקת המדינה למנהיגי הציבור הדתי לא נגמר רק בטפסים של מגן דוד אדום. הוא מתבטא גם בהמשך הניסיון הכושל לשמר את המונופול האורתודוקסי על נישואים וגירושים, למרות הזוגות הרבים שמוצאים דרכים לעקוף אותו, באיסור התחבורה הציבורית בשבת, למרות שלל הרכבים הנוסעים על הכבישים ביום זה וכו'.

לכן בפעם הבאה שנשמעים קולות הקוראים לחרם על גופים שמתאימים את עצמם לחיים במדינת ישראל, טוב יעשו אותם הגופים אם לא ייכנעו. כניעה רעה לכולם. רעה למי שבמקום לעמוד על שלו, נכנע; ולאזרחיות ואזרחים שפשוט רוצים לחיות כאן את חייהם, כפי שהם באמת ולא כפי שאחרים מבקשים להמציא עבורם. 

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת ארגון משפחה חדשה