מסמך שנכתב והתפרסם לאחרונה על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת עבור ועדת החינוך של הכנסת בשם "מבחני הערכה סטנדרטיים ארציים במערכת החינוך בישראל ובמבט השוואתי" – לעומת עשר מדינות אחרות - מגלה לא מעט דברים על תפיסת מערכת החינוך.

העיסוק של ועדת החינוך בנושא זה עלה בעקבות הסערה שהתחוללה בשאלת בחינות המיצ"ב בשנת 2019. השאלה "למה בכלל ציונים" לא עלתה באופן ממצה במסמך שלפנינו.

בחינות המיצ"ב משמשות להשוואה בין בתי הספר: לראות אילו "מתקדמים" ואילו "מפגרים" בהישגי המורים ותלמידיהם. המקצועות שבהם נבחנים בתי הספר הם מה שמכונה "ליבה": שפות, מתמטיקה ומדעים.

הנזקים של הלמידה בהקשר של בחינות מוסכמים על החוקרים במסמך: "למידה לקראת בחינות" וצמצום החומר הנלמד במקום העמקה והרחבה בו; תחרות ו"טבלאות ליגה" בין בתי הספר ויצירת סטיגמות; התייחסות מועטה לסקרנות ולעניין של התלמידים; הגברת האי־שוויון כאשר בוחנים את כלל התלמידים בבחינות סטנדרטיות; והגברת חוסר אמון בתוך המערכת. אי לכך, לשם מה בכלל אנחנו בוחנים?

כאשר אנחנו בוחנים קבוצות של תלמידים – בכיתות, שכבות, בתי ספר, בחינות ארציות וכו' – אנחנו מבקשים לדעת מי מהתלמידים טוב יותר במקצוע הבחינה ומי פחות. אלא שבמבחנים שונים יש ערבוב בין הישגי התלמיד הבודד לבין הישגי בית הספר. בעיקר בא הדבר לביטוי בבחינות הבגרות, שם לכאורה כל תלמיד הוא לנפשו, אבל הישגי כלל התלמידים מעניקים לבית הספר את מיקומו בטבלת הליגה המתפרסמת מדי שנה.

אחת המטרות של בחינות היא "הגברת מוטיבציה ללמידה", אך האם זה קורה? הגברת מוטיבציה באמצעות מבחנים היא מה שמכונה "מוטיבציה חיצונית", שאינה יוצאת מהתלמיד אלא נכפית עליו. המוטיבציה החיצונית מכוונת את התלמיד ללמוד לקראת הבחינה, ותהליך "רכישת ההשכלה" הוא חזרה אינסופית על למידת קטע או נושא, היבחנות וקבלת ציון. זוהי חוויית הלמידה לקראת מבחנים. חוויית הלמידה הקלוקלת הזאת היא מרכזית בחינוך הישראלי.

מטרה נוספת היא לדעת עד כמה התלמידים "שולטים בחומר". אלא שבבחינות איננו לוקחים בחשבון את מצבו של התלמיד: נטיותיו וכישוריו הספציפיים, שהם מגוונים מאוד; הזיכרון הדרוש לבחינות, שהוא שונה בין כולנו; המצב האישיותי של התלמיד בעת הבחינה, והרקע הסוציאלי.

וגם איננו לוקחים בחשבון שבדיקת הבחינות היא סובייקטיבית: המורה עשוי להיות מושפע מהיבטים שונים של נייר הבחינה שהוגש לו, וגם מיחסו האישי אל התלמיד. אי לכך, מי שחושב שהוא יודע הרבה על התלמיד בעקבות הבחינה הכיתתית ובחינות אחרות – שוגה באשליות.
הבחינות מיותרות, הציונים מיותרים, ויחסו של התלמיד לבית הספר צריך להיבחן באמצעות הערכה עצמית שלו יחד עם מורה־חונך, מה וכמה הוא חושב שהשיג. בבית הספר צריך לאפשר לו למצות את המוטיבציות הפנימיות שלו בתנאים של חירות מרבית.