כשדוד בן־גוריון הכריז על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, מבלי להזכיר - ולו פעם אחת - את המילה דמוקרטית, אך תוך התייחסות מפורשת לזכותו של העם היהודי להקים את ביתו דווקא במקום הזה, הוא לא שיער שתוך זמן לא רב חלקים בקרב היהודים ימאסו בה. יכול להיות שאני קצת מגזים, אך בדבר אחד אני בטוח: מזלו של העם היהודי הוא שאלה שבועטים היום במה שהושג כאן, לא היו ליד הגה השלטון ב־1948 - מה שהבטיח שגבעת רם, למשל, תיבנה על חורבותיו של הכפר הערבי שיח’ באדר. אינני יכול לדמיין לעצמי את בניין בית המשפט העליון במקום נישא אחר.
אלא שלמרבה הצער, הכל מתהפך עלינו בעת האחרונה. הערבים מרגישים ברפיון שאחז בקרב היהודים, והם מנצלים זאת עד תום כדי לנסות ולהחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור. השיטות הן רבות ומגוונות, אולם את עיקר ההובלה של המאמץ הזה עושים דווקא היהודים. הרפיסות שאחזה במי שצריך להוביל את המערכה ניכרת בכל צעד ושעל.
קרקעות המדינה מופקרות וההשתלטות עליהן פורחת; המשטרה ניצבת מנגד ללא מעש; שר הביטחון מנהל מדיניות פייסנית; השר לביטחון הפנים עוצם את עיניו; והתנועה האסאלמית, שנציגיה יושבים בממשלה, סוחטת עוד ועוד ויתורים מאלה שחרדים לכיסאם. על האנרכיה הזאת מנצחת, לדעתי, מערכת המשפט. מכהנים בה שופטים מהסוג שלא היה כאן עם הקמת המדינה. פסיקותיהם קורצות לנורמות פרוגרסיביות עקומות, וכמו שזה נראה עכשיו, הכיוון רע ביותר. ערים הפכו למרמס בידי כנופיות של פורעי חוק ערבים. למקומות יישוב קטנים יותר הגישה נחסמת מעת לעת בידי חבורות של מתפרעים. כבישים ראשיים הופכים לשדות קטל. והרשימה עוד ארוכה.
הקולות שמשמיעים הפלסטינים מדברים על נסיגה לקווי החלוקה משנת 1947. הם דורשים יישום של החלטה 181. הם לא מדברים עוד על קווי 67’. ובמחנה השמאל, שנציגיו יושבים בממשלה, ממשיכים לדבר על “שתי מדינות לשני עמים”, מבלי להבין שהערבים כבר מזמן לא שם. זאת הסיבה, אגב, שהם לוטשים עיניים לרכוש שננטש בעת מלחמת העצמאות; לבתים ברמלה, בלוד, בעכו, ביפו ובמקומות אחרים. ומכאן אולי הלהיטות להכשיר עשרות אלפי בתים שנבנו ללא היתרים במאחזים שנמצאים בכל רחבי המדינה, ולא רק בנגב.
בשלב הבא יבקשו הערבים, ככל הנראה, לחזור לקרקעות שעליהן ישבו אבותיהם במאות כפרים שנעזבו ב־48’. על חלק מהן נבנו עשרות קיבוצים, מושבים וערים, ועל חלק אחר נבנו מוסדות מפוארים כמו אוניברסיטת תל אביב והספרייה הלאומית בירושלים. וכשאני מתבונן בגלריית השרים העכשווית, הרושם שלי הוא שחלקם מעדיפים לטמון את הראש בחול כדי שלא לזעזע את הקואליציה. וזה עוד במקרה הטוב.