1. המשך ההשתעשעות הפוליטית וקלות הראש של המחנה הלאומי בנוגע לתיקון לחוק האזרחות גובל כבר בליקוי מאורות. בגלל משחקי פוליטיקה אנחנו מסתכנים בפריצת הסכר הדמוגרפי המונע את הצפת ישראל בתושבים מממשי זכות שיבה, שיעצימו את משקלם של "ערביי 48'" או "ערביי הפנים", כפי שהם מכונים בעולם הערבי.

ללא התמיכה הטבעית והמתבקשת של הליכוד והדתיים, תיאלץ שרת הפנים איילת שקד לנסות שוב לקושש את תמיכתן של מרצ ורע"ם, כפי שעשו, בניגוד להשקפת עולמן, בהצבעה הקודמת על התיקון. אלא שלהסכמתן היה ויהיה מחיר: להשאיר את הסכר, אבל לחורר אותו טיפה.
המאבק על הדמוגרפיה הוא המאבק על מרחב הנשימה המאפשר לישראל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. בראיון שבו השלים, לכאורה, מנסור עבאס עם יהדותה של ישראל, הוא תלה אותה בקיומו של רוב יהודי. הוא הדגיש שמשימת השמירה על הרוב והצביון מוטלת על היהודים. עמדתו מובנת, לגיטימית, אך מוטעית. אם בודקים את ההגדרות שמספקת מגילת העצמאות ואת חוקי הלאום והשבות, מגיעים למסקנה ששימור הזהות היהודית הוא חלק בלתי נפרד מהגיון קיומה של מדינת ישראל. ולכן המדינה מחויבת לגדוע כל איום למימוש זכות שיבה.

בשנת 96' הזמין אותי מיקי איתן להתארח בפורום שקיים עם יוסי ביילין על רקע הדיאלוג בין ביילין לאבו מאזן. באתי לשמוע. אך כשעלה נושא השיבה וביילין הסביר שבלי ויתורים בנושא הזה הפלסטינים לא יגיעו להסכם, מצאתי לנכון להציג את ה"ייהרג ובל יעבור" שמנגד. כדי להמחיש את עומק ההתנגדות הצגתי שני תרחישים: הסכם שיהודים לאומיים יכולים לחיות איתו, אבל הפלסטינים מתנים אותו בהסכמה ישראלית לסעיף הכי סמלי שניתן להעלות על הדעת: שיבת פלסטיני אחד לארץ ישראל שבין הירדן לים. במקרה כזה, הסברתי, צריך לדחות על הסף את ההסכם כולו. והתרחיש השני: אם ספינה של חיל הים נתקלת מול חופי עזה בשתי אוניות, אחת מלאה באנשים והשנייה בנשק ותחמושת - נכון יהיה לאפשר לשנייה להגיע לחוף, כדי להתמקד בבלימת הראשונה וגירוש יושביה ויהי מה.

כי על פי סדר עדיפויות רציונלי, כל המונע כחוק כניסת אזרח פלסטיני אחד שלא שר את ההמנון לארץ ישראל, כאילו הציל את הציונות כולה.
מכאן שזו חובתו הבלתי ניתנת למיקוח של כל חבר במפלגה ציונית, לאומית ודתית, להצביע נגד זכות השיבה, בדיוק בנוסח שהיה מקובל בשנים קודמות, ובלבד שתבטל כל הקלה או סייג או ויתור או התחייבות שניתנה לרע"ם או למרצ ומשמעותה שיבה בהיקף מצומצם, וגם תמנע משר הביטחון לאשר רישום מופקר נוסף של פלסטינים שהסתננו לארץ ישראל המערבית, בניגוד להסכמי אוסלו, במרשם התושבים של יו"ש ועזה.

2. אפשר לאהוב יותר או לאהוב פחות את סגנונו של ח"כ דוד אמסלם. לי באופן אישי חשובה הקרבה בין הפה ללב. אמסלם מדבר מהלב, ולבבות לא תמיד מסונכרנים עם חנה בבלי.

אלא שדווקא המתקפה של אמסלם על השופט דוד מינץ שגויה. היא משולה לגול עצמי בדקה ה־90 של משחק ירידה (לצערי השאיפות הספורטיביות של ח"כ אמסלם ושלי קשורות בימים אלה בעיקר בניסיון של בית"ר לא לרדת ליגה). נכון שדחיית עתירתו נגד הליך מינוי מנכ"ל התעשייה האווירית מכיוון שאין לו "זכות עמידה" בנושא הייתה אנכרוניסטית, ושמרבית השופטים לא היו פוסלים את העתירה. אלא שלשיטת המחנה הלאומי־שמרני, השופט מינץ צדק לגופו. ואם שתה וויסקי לפני הפסיקה, כפי שטען אמסלם בכנסת, היה זה כדי להעז לצאת נגד הזרם האקטיביסטי שביטל את הדרישה לזכות העמידה, כדי להפוך את שערי בג"ץ לטיילת הפרטית של בצלם, עדאלה, התנועה לזכויות האזרח, ושאר הארגונים הסמוכים על שולחן האיחוד האירופי והקרן החדשה.

במקרה שלנו, בפרפרזה על השיר "חיימקה שלי" של רחל אטאס: רק דוידלה מינץ שלנו צועד ברגל הנכונה, כאשר רוב השופטים טועים ברגל, בלי בושה, ומכלים זמן שיפוטי יקר על עתירות פוליטיות של עמותות למיניהן, וזאת בעוד תיקים אזרחיים ופליליים נסחבים ונסחבים תוך עינוי בעלי הדין הנוגעים בדבר. אסור שהמקרה הזה יסיט את הליכוד מעידוד הגישה השמרנית שעליה הוא נאבק מאז ימי משה לנדאו ומאיר שמגר.

דודי אמסלם (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)דודי אמסלם (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

3. חוק הלאום הוא אחד החוקים החשובים ביותר שחוקקה הכנסת מאז הקמתה. בעיקר משום שהוא מגדיר בפועל את היותה של ישראל מדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי. בין היתר עיגן החוק את מעמדן של השפות העברית והערבית. אלא שההתייחסות המבדלת ביניהן לא באה לפגוע במעמדה של השפה הערבית, השגורה בפיהם של מיעוטים משמעותיים.

לכן, יש להצטער על המהומה שהתחוללה כאשר חברי כנסת מוסלמים ניצלו את זכותם החוקית לנאום בערבית. היו מי שראו בשיח בערבית בין יו"ר הישיבה מנסור עבאס לנואם וליד טאהא מעשה מביש הפוגע בכבוד הכנסת. לדעתי, ההפך הוא הנכון: זה היה אירוע שישראל יכולה להתגאות בו.

לבי יוצא אומנם למצוקתם של חברי האופוזיציה, שחיכו בדריכות לנימוקיו של ח"כ טאהא כדי לקבוע את עמדתם בנוגע ל"חוק החשמל", ובגלל קשיי הבנת השפה התקשו לקבל החלטה... אבל מעבר לציניות, צדק צריך גם להיראות: במקביל לזכות לדבר ערבית עומדת הזכות של מי שלא דובר אותה לקבל תרגום בגוף הסרט. חבל שהכנסת לא התכוננה מבעוד מועד לסיטואציה. שהרי מן המפורסמות הוא שמרבית חברי הכנסת היהודים אינם שולטים בערבית. מן הראוי שנאומים בערבית במליאה יתורגמו סימולטנית לעברית.

4. חברת הכנסת מיכל שיר פעילה מאוד ברשתות החברתיות. לאחרונה חרגה מדיווחים על אודות מפעלותיה הברוכים למען הציבור והתמקדה במתקפה בוטה ומתריסה על חבריה לשעבר בליכוד, שאותם הגדירה "בטלנים". שיר התכוונה להחרמתם את ועדות הכנסת על רקע קיפוח האופוזיציה בחלוקת הוועדות, הרומס כל מוסכמה ותקדים.

קשה להבין איך שיר לא מבחינה בקורה הענקית המונחת בין עיניה כשהיא מדביקה דווקא לח"כים של הליכוד את התואר הזה. הרי שיר, בניגוד לח"כים ממפלגות שאין בהן פריימריז, חוותה על בשרה את ההתרוצצות בכל קצוות הארץ במרוץ הסיזיפי לחיזוק הקשר עם פעילי הליכוד, במפגשים פוליטיים פורמליים ובשמחות למיניהן. לא ייתכן ששכחה את תחושת ההקלה שחשה כשהפנימה, לאחר פרישתה לתקווה חדשה, כי חבר הבוחרים שאותו תצטרך מעתה והלאה לשכנע מצטמצם באופן דרמטי מ־140 אלף למצביע בודד, העונה לשם גדעון סער.

ולכן היא תוכל להרשות לעצמה ליהנות מהעבודה הפרלמנטרית הנעימה בוועדות המסוקרות והמצולמות, בעוד חבריה "הבטלנים" מהליכוד יכתתו רגליהם ברחבי הארץ, שם ייפגשו עם מאות בוחרים שיביעו דעה, יבקרו, יתווכחו, וגם ישטחו את מצוקותיהם. למיכל שיר וחבריה בתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן יש פטור ממגע אמיתי עם הציבור. ניתן לראות בכך נכות פוליטית חמורה, שהרי הקשר בין הנבחר לבוחר הוא צינור החמצן של הדמוקרטיה.

חברה למפלגה, בני בגין, דווקא הלך פעם לקצה ההפוך: כאשר רשימת האיחוד הלאומי שבראשותו זכתה ב־4 מנדטים ב־1999, הגדיר עצמו כ"איש ציבור ללא ציבור" והלך בפזיזות הביתה. הוא לא הבין שעם 4 מנדטים, חיבור מוצלח ואהדתו המאוחרת של השמאל, השמיים יכלו להיות הגבול עבורו.

[email protected]l