"משנה מקום, משנה מזל - לטובה ולברכה", איחלתי כמנהגי לזוג הצעיר בסיום קביעת המזוזות בביתם החדש, וקצת הופתעתי לשמוע את התגובה. "כבוד הרב, האמת שדווקא היה לנו מזל לא רע בבית הקודם, לא צריך לשנות. אולי אפשר פשוט לנייד את המזל שלנו, ככה שימשיך וינדוד איתנו הלאה". כאלה אנחנו, הפכנו לדור של ניידים. לא רק הטלפון נייד, הכל נייד.

כאשר באדיבות הטכנולוגיה המתקדמת, כמעט כל עבודה ניתן לעשות גם מהבית; וכאשר באדיבות הרשתות החברתיות רוב חיי החברה שלנו מתרחשים גם כך בעולמות הווירטואליים - אין פלא שהמושג "מקום", והחיבור אליו - הולך ומתעמעם.

מה קושר אותנו בעצם למקום מסוים? מה מונע מאיתנו, בכל רגע נתון, לקום לעזוב הכל ולנדוד לכל מקום אחר בכפר הגלובלי? לעתים נראה כאילו הדבר היחיד שעוד מחייב אותנו למקום כלשהו הוא רק מוסדות החינוך לילדים. וגם החסם הזה כבר הולך ומתגמש בדורנו, דור הזום והלימוד מרחוק.

בדיוק בשביל זה יש לנו את ט"ו בשבט, היום שנוטע אותנו עמוק במקום אחד ומיוחד. לא, אני לא מתכוון למנהג הנטיעות, שהוא מנהג יפה, אבל כזה שנוצר רק בדורות האחרונים. אני מתכוון למשמעות הראשונית והפשוטה ביותר של ט"ו בשבט, היום שנקבע כבר על ידי חכמי המשנה כיום ראש השנה לאילנות, היום הקובע לאיזו שנה, במחזור ההלכתי, משתייכים הפירות השונים, כדי שנדע אילו תרומות ומעשרות עלינו להפריש מהם.

המצווה הזו, הפרשת תרומות ומעשרות מפירות הארץ, היא אנטיתזה למושג הניידות, שכן זו מצווה המשתייכת למשפחת המצוות התלויות בארץ - מצוות הנהוגות בארץ ישראל, ארץ הקודש, בלבד. והן מזכירות לנו שגם בתקופתנו, שבה כמעט כל היבט בחיינו הולך ומתנייד, יש עוגן אחד נייח ויציב, ששום טכנולוגיה לא מסוגלת לנייד אותו ולהעתיק אותו למקום אחר, והוא החיבור אל הקדושה, אל ארץ ישראל, ארץ הקודש. חיבור, שאם נרצה או לא, מגדיר את זהותנו הלאומית והפרטית.

אין פלא שט"ו בשבט הוא יום חג לא רק לאילן, אלא בעיקר לנו בני האדם, כי החיבור הזה למקום ולזהות הוא מתנה גדולה עבורנו. ברמת החוויה, אין ספק שטוב לנדוד. הנדודים מספקים לנו אשליה נעימה של חופשיות משוחררת וזרימה מלאת חוויות. אבל בכל הקשור לחיים האמיתיים  - "טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור". בלי חיבור עמוק ומחייב לשורשים עתיקים ונטועים, לא ניתן להבטיח את המשך הקיום ולא ניתן ליצור ולהצמיח אף לא פרי אחד.

אם נשכיל לשתול ולהכניס את ה"טו" בשבט לתוך דורנו ה"נע" ממקום למקום, מאידיאל לאידיאל ומזהות אחת לחברתה, נקבל דור "נטוע" ומחובר לארצו – ארץ ישראל; למורשתו – תורת ישראל; ובעיקר לעצמו - עם ישראל.

הכותב הוא שליח חב"ד לשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת "סי אנד סאן" בתל אביב.