בעמוד השער של השבועון הבריטי היוקרתי "האקונומיסט" התנוססה בשבוע שעבר הכותרת "היזהרו מהמדינה השתלטנית", או בלשון העיתון "הבוסית", וכשליש ממאמריו הוקדשו לנושא הזה. אין המדובר בכוונות תוקפניות של מדינה מסוימת כלפי שכנתה, דוגמת רוסיה ואוקראינה או סין וטייוואן, אלא בפעולות השתלטניות של המדינה, קרי הממשלה, בתוך המדינה עצמה.
במידה רבה בעקבות מגיפת הקורונה המתגלגלת, אך לא רק, מעורבות המדינה בשלל נושאים הולכת ומכרסמת באיזון הנהוג בחברות דמוקרטיות, ליברליות - להבדיל ממשטרים סוציאליסטיים ופשיסטיים - בין תפקידי הממשלה למקומם בתשחץ הלאומי של האזרחים; הכל אומנם במסגרת חוקים וכללים שהמדינה ונבחרי הציבור קבעו, אך במגמה ברורה לבצר את מעמדה של המדינה בהיררכיה של מקבלי ההחלטות. ככל שהאיזון הזה משתבש, כך הולך ומתנפח הסקטור הציבורי במשק על חשבון המשק החופשי, וגואות הבירוקרטיה, הרגולציה וכמעט באופן בלתי נמנע - השחיתות.
ישראל הייתה בעבר ביטוי מובהק ללווייתנות הזאת – חלק כתוצאה מכורח המציאות בשנותיה הראשונות, אך במשך הזמן, יותר ויותר כקרדום לחפור בו מטעמים פוליטיים ומפלגתיים. המהפך ב־1977 אומנם הביא לשינוי לטובה, אך קצבו והיקפו של השינוי היו מוגבלים למדי עד לכינון ממשלתו של אריק שרון והצבתו של בנימין נתניהו כשר האוצר בה.
עכשיו בעולם כולו, גם בישראל, הגלגל התחיל להתהפך, הן בשל התפקיד המרכזי של ממשלות במאבק בקורונה והן בגלל נושאים המחייבים התייחסות מאורגנת כגון התחממות כדור הארץ. ויש גם מגמות חברתיות, לעתים פופוליסטיות, כולל ההתנגדות, בעיקר של פוליטיקאים דמגוגים, לגלובליזציה.
אחרי התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים וכישלונם המוחלט בתחום הכלכלי, הלך והצטמצם תפקידן של הממשלות בעולם המערבי בהכוונת הכלכלה. אולם עכשיו, כאמור, המגמות שוב שינו כיוון: ההוצאה הציבורית הלכה ותפחה לממדים חסרי תקדים והביאה עמה זינוקים אינפלציוניים, בעיקר בארצות הברית שבה האינפלציה הגיעה ל־7%, הרמה הגבוהה ביותר זה עשורים.
תוצאה נוספת: הממשלות הופכות ליותר שתלטניות ופחות דמוקרטיות. חזות מדאיגה במיוחד מבחינה זאת נגלית היום באמריקה, שם השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית וגם הנשיא ביידן עצמו הלכו והתפתו, חרף האזהרות של כלכלנים בכירים (דמוקרטים אף הם) - לתרופת האלילים של תקציבים ציבוריים בלתי מרוסנים כשיטה, וגרמו בכך, בנוסף להאצת האינפלציה, לכמעט קיפאון בצמיחת המשק ולהאטה ביצירת מקומות עבודה חדשים, בעוד החוב הלאומי מרקיע שחקים. זה מדאיג לא רק מבחינת אמריקה עצמה, אלא גם כלפי העולם מפני שכפי שנאמר, כשאמריקה מתעטשת, כל העולם עלול לחלות בשפעת, קל וחומר כשכלכלתה נמצאת בהתחרות גלובלית עם סין.
בישראל המצב עדיין פחות או יותר בשליטה: יחס החוב לתוצר סביר, היצוא גדל והאבטלה מצטמצמת לממדים נשלטים, הודות לחלקו של ההייטק, למאמץ הקולקטיבי של רוב הגורמים הפעילים במשק, ובעיקר בזכות השינויים והשיפורים המבניים והמעשיים במשק הישראלי בעשרות השנים האחרונות. ממאמרו ב"הארץ" של גידי ויץ על ספרו הגנוז של בנימין נתניהו ניתן ללמוד מה וכיצד הושג בישראל בהנהגתו, ומדוע מצבה הכלכלי של ישראל טוב יותר מזה של מדינות רבות אחרות: שיפור מוסר ופריון העבודה (אם כי עדיין לא מספיק), הורדת נטל המס, הרפורמה בקרנות הפנסיה, הצעדים להגברת התחרות, עידוד ההייטק, מדיניות ההפרטה ועוד. ויץ מציין ש"אנשים שקראו את הספר הגנוז במלואו ראו בו מסמך כתוב ומנומק היטב".
ברם, לא לעולם חוסן ואי אפשר להתעלם מסימנים מדאיגים פן מצבה של ישראל עלול להיפגע בעתיד, הן כתוצאה מהיעדר אופק כלכלי ברור, הן מהסתירות שנובעות מעצם הרכבה הלעומתי של ממשלת השינוי בין שמאל לימין, והן מתאוות השלטון של חלק משריה. ניפוח הממשלה חסר התקדים, השימוש לרעה בחוק הנורווגי להוספת חברי כנסת בלתי נבחרים כדי להגביר בצורה מלאכותית את עוצמת הממשלה, והיוזמה למנות סופר־רגולטור כפוף לראש הממשלה - הם רק אינדיקציות שמצדיקות את האזהרה של "האקונומיסט": "היזהרו מהמדינה השתלטנית".