מוזר ולא ברור איך נוצרה כאן התנגדות להקמת ועדה לחקירת נושא רכש הצוללות וכלי השיט במטרה להגן על אסדות הגז. זאת כאשר כל בר דעת צריך להעלות את השאלה מדוע קמה התנגדות לבדיקה של נושא כל כך רגיש, הנוגע בקודש הקודשים של ביטחון המדינה.

את בפרט כשההתנגדות הזאת מלווה בקולות של מתנגדים חריפים הטוענים: "אין לזה מקום, הנושא נבדק ונסרק כבר במסרקות ברזל ולא נמצא בו רבב פלילי". אדרבה, חקירה שתניב תוצאות חיוביות ותוכיח שלא נפל רבב ברכש הזה, בהתנהלות סביב הרכש, תביא ברכה ושלום לעולמנו, ובעיקר תוכיח שהיה ויש על מי לסמוך.
                                         
ההיסטוריה של מדינתנו הוכיחה לנו שפרשות שנותרו פתוחות, ללא תוצאות סופיות ומסקנות ברורות וחד־משמעיות, הפכו עם השנים לפצעים פתוחים ולמורסה דלקתית, שהמשיכה להכאיב, לדמם ולהטריד. היא הביאה איתה שסעים מלווים בשנאה, בטינה ובקרע בעם, שהשפיעו לאורך שנים על חיי המדינה.

הדוגמה הקרובה ביותר להמחשה היא פרשת "עסק הביש" או "פרשת לבון", שטלטלו את המערכת הפוליטית והביטחונית בין השנים 1954־1965. לאורך שנים הפרשה הזאת הייתה תחת מעטה של צנזורה קשה, כשאזרחי ישראל לא יודעים דבר ממה שהתרחש במסדרונות הפוליטיים והביטחוניים, ושם לא הפסיקו לעסוק בשאלה: "מי נתן את ההוראה?", והכוונה הייתה מי נתן את ההוראה להפעיל את חבורת הצעירים היהודים לבצע פעולות חבלה במצרים.  

האם שר הביטחון דאז פנחס לבון או ראש אמ"ן דאז בנימין ג'יבלי בעצה אחת עם הרמטכ"ל משה דיין? זאת שאלה שהפכה לפרשה עגומה, כשלצדה מחיר הדמים של שני הקורבנות שהוצאו להורג, שמואל עזר וד"ר משה מרזוק הי"ד, והמאסר הארוך והקשה של יתר תשעת הנאשמים. פרשה זו גרמה לראש הממשלה המיתולוגי דוד בן גוריון לפרוש ב־1965 ממפא"י ולהקים את רפ"י, כשהוא גורר אחריו את צעירי מפא"י: דיין, שמעון פרס, יצחק נבון, טדי קולק ועוד.

הפרשה הולידה קרע עמוק ושנאה עזה בין בן גוריון ללוי אשכול והגווארדיה הוותיקה של מפא"י, והפכה את מערכת הבחירות השישית בישראל למכוערת ביותר שידעה עד אז המדינה. כל זאת משום שבמהלך השנים הפרשה עברה בדיקות ותחקירים של ועדות וגופים נטולי יכולת ממשית וסמכות להציג תמונת מצב ברורה, אמיתית ובעיקר בעלת מסקנות סופיות והחלטיות. כך הפרשה המשיכה להטריד אותנו, ועד היום אין תשובה לשאלה: "מי נתן את ההוראה?".

צא ולמד מזה שהקמת ועדת חקירה לבדיקת רכש הצוללות היא חובה לאומית. מעבר לעובדה שיש כאן צורך בבדיקת הנהלים וההחלטות שמתקבלות בנושאים שהם בנפשנו, חלילה לנו להותיר את הנושא הרגיש הזה כפצע פתוח לדורות הבאים עם שאלות לא פתורות ובעייתיות.

לכן היה מוזר ומגוחך לראות את ראש הממשלה נפתלי בנט נמנע בהצבעה, כמו היה אחרון הח"כים במשכן. ראש ממשלה אחראי לא מותיר נושא כזה כפצע פתוח, בימים שבהם יש פיחות ניכר ומשמעותי במעמד הפוליטיקאים והפוליטיקה. מנהיג חייב לקבל ולהציג החלטות שאיתן הוא יכול להביט בעיני הציבור באומץ ולשדר: אני עושה מה שבאמת טוב וחשוב למדינה ולעתידה.

מכאן נובע שכולם צריכים להתאחד תחת ההחלטה הנכונה, לבדוק ולחקור את נושא הצוללות בתחושה שזה נדרש וחשוב לכולם ובתקווה ובציפייה שאכן יתברר שלא היה כאן רבב.