מאז פרוץ הקורונה לפני כשנתיים נחשפנו לעידן חדש. עידן יפה יותר, טוב יותר, שבו אין צורך ממשי לצאת מהבית ושהכל במרחק הקלקה. אפשר לומר שוולט הייתה האפליקציה הנכונה בזמן הנכון. כשכולנו מבודדים ומנסים לבלות בחוץ כמה שפחות, וולט נתנה לנו את המתנה של מיזנתרופיות ואנטי סוציאליות ברוטב סצ'ואן. כל המאכלים והמסעדות פרוסים בפנינו עד האינסוף ומעבר לו, וכל זה בזמן שאנחנו יושבים על הספה בבית עם עשרת הנצפים ביותר של נטפליקס ושומעים את הגשם מכה בחלון.
השירות האדיב (מחזה שלא נראה במחוזותינו) השפיע על כולנו, היינו סאקרים, הרגשנו חו"ל. כשכתבות כמו "חברת הוט שלחה דיירים לחפש ממירים בין הריסות בניין" עולות לכותרות, וולט היתה משב רוח מרענן. מילים כמו "בבקשה", "סליחה" ו"תודה" מנציגי השירות גרמו לנו להרגיש שסוף סוף רואים אותנו. כשהסביצ'ה פלמידה הגיע עם כוסברה למרות שביקשנו בלי, היה מישהו בצד השני שבכה יחד איתנו.
אך כל הטוב הזה לא נועד להחזיק לאורך זמן. הפכנו לשיכורים מכוח, הפסקנו לבשל ואט אט החלה האפליקציה להשתלט לנו על החיים, אפליקציה אחת תשלוט בכולם. הוולטרים, שלא עמדו תחת העומס והחלו נוסעים בפראות בכבישי העיר הפתלתלים, מסכנים הולכי רגל ונהגים מבוהלים, כאילו מינימום היו חלק ממשחק GTA. המענה האנושי הפך לאיטי יותר וסובלני פחות, וגם הקסם של לאכול אוכל מחומם בכלי פלסטיק החל להתפוגג. הפכנו להיות רכושניים וקנאים. כשעל צג הפלאפון מופיעה ההודעה "השליח מקפיץ משהו טעים לשכנים", נכנסנו למוד של טירוף. ככה קשר תקין לא אמור להיראות.
האם זוהי סופה של מערכת היחסים? האם האוקסיטוצין התפוגג ונשארנו בזוגיות לא מתפקדת שנשענת על זכרונות נוסטלגיים עמומים? המחשבה שהכל נהיה קל מדי, מובן מאליו מדי, החלה לחלחל. פעם בשביל מנת נודלס בינונית היינו צריכים להזמין תור במסעדה, בשביל סרט היינו צריכים להגיע עד הבלוקבסטר וכדי להכיר בן/בת זוג נדרשנו לצאת מהבית, שלא לדבר על לשלוח מכתבים בדואר (מי זוכר את זה?). ווייז, זום, ספוטיפיי, בנקים, דואר - האפליקציות אמנם מקלות עלינו, אבל מקלות ממה? מלייצר אינטראקציות עם אנשים במרחב הציבורי?
כשאנחנו צופים בשידורים חוזרים של "סיינפלד" זה נהיה ברור יותר ויותר כמה הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים. בתור סדרה שנוצרה בתחילת שנות התשעים (טרום הבום הטכנולוגי), כמות גדולה של פרקים סובבים סביב תקלות תקשורת שלעולם לא יכלו להתרחש במציאות של 2022. דוגמה טובה היא הפרק "The Bubble Boy" (עונה 4 פרק 47), בו ג׳רי מאבד את הדרך ואין לו דרך ליצור קשר עם ג׳ורג׳, מה שמוביל לכאוס טוטאלי בהמשך.
לצערנו, אם נרצה להודות בזה או לא, אנחנו יצורים חברתיים, והקורונה רק הוכיחה את זה עם עליה בבעיות של בדידות, חרדות, כעסים, התמכרויות ודיכאון. מסגר לסגר עלה מספר המטופלים בשירותי בריאות הנפש במגזר הציבורי ב-60% ובמגזר הפרטי ב-47%. השילוב של הסגרים עם האפליקציות והרשתות החברתיות גרם לנו לנתק טוטאלי מעולם החיצון. חברויות וירטואליות לא באמת יכולות להחליף שיחה טובה עם בן אדם שפגשת זה עתה ברחוב. אז זה הזמן להירגע, לצאת קצת לטבע, לקרוא איזה ספר טוב, לקחת נשימה עמוקה, ולקוות שרוני מהשירות לקוחות תוסיף לנו לפחות 25 קרדיטים כי ״הזמנו קולה ולא ספרייט״.