בשבוע החולף נושא התייקרות המחירים בישראל העסיק מאוד את כלל הציבור ואת התקשורת. זהו נושא כבד משקל הפוגע במיוחד בשכבות החלשות. שר האוצר ושרת הכלכלה אף הוסיפו נופך דרמטי לבעיה עקב פנייה ישירה לכמה חברות גדולות בישראל.
המאבק נגד ההתייקרויות מוצדק, ואפשר גם להילחם בכך. אך אי אפשר להילחם בהעלאות המחירים אם לנוכח ההתייקרויות של חומרי הגלם בעולם ותעריפי ההובלה הימית שזינקו בשיעורים חסרי תקדים, ממשלת ישראל עצמה, במחדליה או בפעולות ישירות, תורמת להעלאת יוקר המחיה בישראל.
הרי כמה דוגמאות מאירות עיניים: נמלי הים הם במוקד פעילותו של המשק כולו. בשנתיים האחרונות, נמלי הים של ישראל פעלו בתת־תפוקה. הווה אומר, הם הציעו שירותים של טעינה ופריקה ברמה נמוכה יותר מהיכולת האמיתית שלהם. הם נמנעו מלגייס כוח אדם זמני על מנת להקל בעתיד את התחרות מול נמלי הים החדשים.
התוצאה הייתה ש־50־60 אוניות המתינו לתורן מחוץ לנמלים, זמן הציפייה ארך כחודש, וכל שלל האגרות המוטלות על עגינת האוניות, זמן הפריקה, האחסון ועוד - עלו פלאים. מה עשתה ממשלת ישראל כדי לפתור את בעיית תת־התפקוד של נמלי הים? מאומה. אבל על תוספת העלויות שבהן נשאו היבואנים הכרוכות בביצוע היבוא - הוטלו מסי יבוא.
בעניין אחר, יש לנו מונופול חשוב במדינה: הרשויות המקומיות. בניגוד לכל תפיסת מס ועל פי נוסחה מעוותת, מועלה מס הארנונה לכל עם ישראל ולכל המגזר העסקי מדי שנה, על פי מדד שחציו הוא עליית השכר במגזר הציבורי. כך עלה מס הארנונה בתחילת השנה ב־1.92%. שיטה זו מעודדת רשויות מקומיות שלא להתייעל ולא למצות את הגבייה. אז מה עשו משרדי הפנים והאוצר על מנת לבלום התייקרות כללית זו? בנוסף להעלאה האוטומטית, הם אישרו ל־51 רשויות מקומיות לבצע העלאות חריגות נוספות במס הארנונה.
רק בחודשיים האחרונים הועלו המסים בישראל, ביוזמת האוצר, גם לצרכנים וגם למגזר העסקי. לצרכנים הועלה המס על מוצרי פלסטיק לא מתכלים ועל משקאות ממותקים; ולמגזר העסקי הועלה המס על רכב ולתעשייה על שמנים וממיסים, הועלה המכס על מלגזות, הוטל מס קנייה על טרקטור משא, והוטלו שיעורים גבוהים מאוד של הבלו על גז טבעי בחמש השנים הבאות, אשר ייקרו את עלות ייצור החשמל. מחירי המים ימשיכו לעלות, ומחיר החשמל מועלה ב־5.7%.
משלוחי מזון רגיש מעוכבים בתחנות ההסגר בנמלים משום שמשרד הבריאות לא מסוגל להזיז אדם אחד או שניים מתפקיד לתפקיד כדי להקל את העומס. בנוסף, הגידולים החקלאיים, הירקות והפירות יקרים מאוד. חלק מהמחסור בהם נוצר גם מחמת פגעי מזג האוויר, אבל אי אפשר לקיים באמת יבוא תחרותי. ראשית, על שום שאגף הצומח במשרד החקלאות לא ממהר להעניק היתרי יבוא, ובעיקר על שום מכסי מגן דרקוניים המוטלים על יבוא גידולים חקלאיים, כמו 272% על יבוא עגבניות, 340% על יבוא שום ו־560% על יבוא תמרים. אלה שיעורים גבוהים שנקבעו לפני עשרות שנים ושאין איש בישראל שיודע ומאמין שהם אכן קיימים.
אפשר גם לומר מילה טובה על ממשלת ישראל. היא העבירה את חוק ההסדרים במשק המדינה, וחוק זה כולל כמה פריצות דרך חשובות כמו מבנה מנהלי חדש וריכוזי יותר להפחתת נטל הרגולציה הממארת ובלימת האמביציה חסרת הרסן של הרשויות הרגולטוריות לייצר עוד ועוד שכבות רגולציה. בנוסף, נעשתה רפורמה אמיתית לאישורי כשרות למזון אשר עד היום נשלטו באופן מונופוליסטי על ידי הרבנות הראשית והרבנים הממונים בכל רשות מקומית. הרפורמה גם מבשרת ירידה משמעותית בבדיקות מכון התקנים, התאמת רגולציה ישראלית לרגולציה אירופית ויותר פתיחות המאפשרת יבוא מתחרה.
כל אלה הם מסלולים חשובים בהפחתת יוקר המחיה, אבל הם טרם התממשו; ויש לקוות שהם אכן יתממשו בעקביות לצד התנהלות ממשלה נכונה. אך עד אז כולנו עדיין סופגים את ההתייקרויות, פרי כשלים היסטוריים אלה. הממשלה, התקשורת והציבור בכללו חייבים להרחיב את יריעת המבט, לראות את התמונה השלמה וגם לדעת איפה הממשלה עצמה או מונופולים מוחלטים בבעלות המדינה מעלים לנו את יוקר המחיה; וכיצד נכון ליצור שיתוף פעולה פורה בין רשויות המדינה לבין המגזר העסקי כדי למנוע ככל האפשר התייקרויות מחירים. צד אחד של המשוואה – המגזר העסקי – לא יוכל לבדו להתמודד עם התייקרויות אמת בעולם כולו של חומרי הגלם ותעריפי התובלה הימית.