נפתח במושכלות יסוד: שוויון במדינה דמוקרטית נבחן בשני פרמטרים מרכזיים – בשוויון הזדמנויות ובשוויון מהותי. כלומר, לא די בכך שבנקודת הזינוק במרוץ לגלימת שופט.ת ניצבים שופטים ומשפטנים מעולים, מצופה כי בסופו של דבר בחירת הוועדה לבחירת שופטים תשקף גם שוויון מהותי בחלוקה שבין נשים וגברים, רוב יהודי ונציגות למיעוטים אחרים, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה וכן גם אשכנזים ומזרחים.

כל הגיוון המרובד הזה אמור לבוא לידי ביטוי בהרכב בית המשפט העליון המונה בסך הכל 15 שופטים. בהתחשב בכך שיש עוד מבחנים חשובים כמו מזג שיפוטי, מקצועיות, בקיאות, יעילות ומשפטנות ברף הגבוה ביותר – מדובר במשימה מאתגרת. בהערת אגב צריך לומר כי הוועדה לבחירת שופטים כשלעצמה מונה תשעה חברים, רובם אשכנזים.

ארבעה שופטים חדשים נבחרו השבוע לבית המשפט העליון – שתי נשים ושני גברים. הכותרות כאילו התכתבו עם הטענות של ח”כ דוד אמסלם נגד ההגמוניה של ישראל הראשונה. לראשונה נבחרו שופט מוסלמי, חאלד כאבוב, ושופטת מזרחית, גילה כנפי־שטייניץ, שהיא גם רעייתו של השר לשעבר וח”כ יובל שטייניץ מהליכוד. השניים האחרים הם השופטת רות רונן הנחשבת ליברלית ועו”ד יחיאל כשר מהמגזר הפרטי הנחשב איש ימין. כלל לא בטוח שהתארים האלה מתבטאים בפסיקות של שלושה מבין הנבחרים, המכהנים היום כשופטים מחוזיים.

אין ספק, ייצוג מגוון איננו רק חלון ראווה, הוא מעשיר ומרחיב את נקודת המבט השיפוטית. בכוחו להגביר את האמון הציבורי במערכת המשפט. עם זה הוא לא יכול לעמוד לבדו. נדמה כי פוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח הציבורי מעמעמת ומטשטשת את התכלית העיקרית של בית המשפט.

שופטי בית המשפט העליון אינם נבחרי ציבור, הם לא אמורים לרצות את הפוליטיקאים שבחרו בהם בוועדה לבחירת שופטים. עליהם להתרחק משיקולים פופוליסטיים, לשפוט על פי הדין ולפרש את החוק על פי מיטב הבנתם. מדי שנה נפתחים בבית המשפט העליון כ־10 אלף הליכים. כ־40% מתוכם, הכוללים ערעורים פליליים, אזרחיים, מנהליים ועתירות לבג"ץ, נשמעים בפני הרכב. כל היתר מתנהלים בפני דן יחיד. אדם הניצב בפני בית המשפט מצפה לפגוש שופט קשוב, פנוי ובקיא שייתן לו סעד במהירות האפשרית.

למרבה הצער, יש כמה נבחרי ציבור מהצד הימני של הקשת הפוליטית המבקשים להשחיר את פניו של בית המשפט העליון בכל מחיר. בעבורם מדובר בשק חבטות שבאמצעותו, כך הם מאמינים, יזכו לבולטות תקשורתית ולפופולריות בקרב הבייס שלהם. מותר להניח שחלק מהם לא קראו מעולם את פסקי הדין שעליהם הם מתגוללים. אין פלא שמכתבה (המיותר) של הנשיאה אסתר חיות במענה להתנפלות הגסה והמכוערת של ח"כ אמסלם עליה ועל שופטי בית המשפט העליון, התקבל בבוז.

לא היה כל סיכוי שבאמצעות פנייה פומבית היא תצליח לנפץ את הדימוי השלילי שדבק ב"מועדון הסגור והאליטיסטי של המיוחסים מרחביה". הניסיון היה לשווא. אמסלם, עם כל הכבוד, איננו הכתובת הנכונה. הוא לכל היותר שופר יעיל וקולני של פוליטיקאים ציניים המבקשים שבית המשפט העליון ישמש זרוע ארוכה וחותמת גומי לאג'נדה הפוליטית שלהם.

איילת שקד בכובעה כשרת משפטים, וגם כעת כחברה בוועדה לבחירת שופטים, הכניסה לשיח הפוליטי הגדרות חדשות המבחינות בין שופטים שמרנים לבין שופטים ליברלים. לכאורה מדובר בהשקפת עולם משפטית, אך בפועל מדובר בתיוג מוסווה ומוטה של שופטים בעלי אוריינטציה ימנית או שמאלנית (בדומה לסיווגם של עיתונאים בישראל). הנזק שהיא חוללה גדול מפגיעתו של אמסלם.

הוועדה לבחירת שופטים בחרה השבוע כמעט שליש מהשופטים שיכהנו בעשור הקרוב. הקמפיין והדילים מאחוריהם. השאלה מה תהיה מידת השפעתם על אופיו של בית המשפט עומדת פתוחה. נטל ההוכחה באשר לעצמאות בית המשפט ולחתירתו למצוינות ולעשיית צדק מוטל על כתפיהם.