בזמן כתיבת שורות אלה קשה עדיין להעריך את תוצאות המלחמה בין הצבא הפולש של רוסיה לבין ההתגוננות של הצבא והעם האוקראיני. קשה מאוד להכניע אומה המוכנה להיאבק על חירותה אפילו מול כוח צבאי עדיף, ויש לנו דוגמאות לכך ממלחמת וייטנאם והמלחמה באפגניסטן.
אבל שני דברים ברורים לחלוטין: האחד, ההתגוננות הלאומית של האוקראינים הפתיעה רבים, כשבתוכם גם הרבה מאוד פרשנים המייחסים לעצמם הבנה בנושאי מלחמה, ביטחון וקרבות. והשני, ההיסטוריה של אירופה משתנה. הקונפליקט בין הגוש המערבי לבין רוסיה וגרורותיה, שהיה קיים אך חבוי, הגיע לביטוי של מצב מלחמה, שאת תוצאותיה כאמור קשה לחזות מראש. רוסיה מערערת על זכותה של מדינה אירופית לעצב בעצמה את אופי המשטר הפנימי ומדיניות החוץ שלה.
ולנו יש סיבה טובה מאוד לדאוג, אפילו אם נראה כי המלחמה לא משפיעה ישירות על ישראל. באופן עקיף, היא בוודאי משפיעה על ניהול מדיניות החוץ שלנו והיא בוודאי תעלה את יוקר המחיה עקב התלות הגבוהה ביבוא מוצרי מזון ואנרגיה מרוסיה ומאוקראינה. ובעיקר, מלחמה זו צריכה להפחיד אותנו על שום שאפילו כיום, אדם אחד, רודן במעמדו, שהוא פוטין, יכול לזעזע את העולם כולו ולשנות את פני ההיסטוריה.
ומה שמסתמן הוא שזה כבר לא רק מאבק למען קידום האינטרסים המדיניים והביטחוניים של רוסיה, זהו כבר מאבק שמקורו בשיקולי האגו של אדם אחד. פוטין אינו רוצה לצאת מפסיד ממאבק זה. לאחר שכבר הפסיד הרבה, הוא רוצה לצאת מנצח. הוא שואף להיות במצב שבו יוכל לומר לעם הרוסי: אכן המלחמה עולה לנו במחיר מאוד גבוה, אבל זה היה הכרחי כדי לשמור על ביטחון החוץ של המולדת הרוסית. הרבה מאוד בהתפתחות המלחמה ותוצאותיה קשור כיום באגו של אדם אחד בעולם, וזה מה שצריך מאוד להפחיד אותנו, משום שכמו פוטין, יש כיום עוד רודן בצפון קוריאה, ואולי גם יסתמנו נוספים אם כי ברמות עוצמה וסיכון פחותות.
אך האמת היא שהמלחמה הנוכחית היא בעיקר מבחנה של אירופה הקונטיננטלית. אין זה מבחנה של ארצות הברית. אף שארצות הברית נחשבת עדיין למנהיגת העולם המערבי, היא לא יכולה להיות זו שיידרש ממנה לשלם את המחיר בכל מצב מלחמה שהוא אירופי במהותו ובתכליתו. האחריות נופלת בעיקר על מדינות אירופה הקונטיננטלית. במלחמת העולם השנייה הוכיחה אירופה שאין היא מוכנה להגן על עצמה.
כשסוקרים את התפתחות הקרבות והזמן הנדרש לגרמניה הנאצית לכבוש את אירופה המערבית כולה, להוציא את בריטניה - כחודשיים ימים - מתגלית חולשתה ההיסטורית של אירופה. את צרפת כולה, שנחשבה בזמנו לבעלת הכוח הצבאי הגדול והחזק ביותר באירופה, כבשה גרמניה בפחות מחודש. מי שהציל את אירופה היו אנגליה, ארצות הברית ורוסיה - והאחרונה רק לאחר שהותקפה, במחיר חייהם של כ־20 מיליון קורבנות. ארצות הברית ואנגליה הן לא אלה שצריכות שוב להילחם למען אירופה.
לפני כ־15 שנה, לאחר שנשיא איראן דאז, מחמוד אחמדינג'אד, הצהיר שהוא רוצה להשמיד את ישראל, ביקרתי באוסטריה אצל אישיות כלכלית בכירה. שאלתי את האיש שאלה פשוטה: איך הם מוכנים להמשיך לעשות עסקים ולקיים יחסים נורמליים עם מדינה המצהירה שהיא רוצה להשמיד מדינה אחרת.
התשובה שלו הייתה: אנו עושים מה שהממשלה אומרת לנו לעשות. אבל לא רק אוסטריה המשיכה לקיים יחסי סחר פוריים עם איראן, אלא אירופה כולה. העובדה שמדינה מצהירה שהיא רוצה להשמיד עם אחר לא ממש הפריעה לה. בעיניי זה היה ביטוי לרמה המוסרית והערכית הנמוכה של ממשלות אירופה, שהתנסו במלחמת העולם השנייה וראו לאן מובילות ההצהרות של רצון להשמיד עם ושל עליונות גזעית.
כיום אירופה המערבית ניצבת שוב בפני אתגר היסטורי שישפיע עמוקות על המשך חייה וריבונותה. איך וכיצד היא תתגייס כדי לעזור לאוקראינים להגן על עצמם? האם היא באמת תגייס את כל המשאבים האפשריים על מנת למנוע מרוסיה ליטול את חירותה של מדינה עצמאית ולהכתיב לה בכוח הנשק כיצד עליה לעצב את חייה?
יש אכן הבדלים גדולים בין מלחמת העולם השנייה לבין המצב כיום, אבל אלה הן שתי נקודות ציון היסטוריות של דרמות אנושיות ומאבק בין עמים. במבחן הראשון, שהוא מלחמת העולם השנייה, אירופה כשלה כליל. לאחר שבמשך 77 שנה מאז למדה אירופה לנהל את חייה, תוך הבטחת חירות לאומית מלאה וקשרי סחר וכלכלה פתוחים ומלאים, עליה להתייצב שנית בפני מאבק היסטורי שיעצב את אופייה וחייה בעשרות השנים הבאות.