"אם סבתא הייתה חיה, היא בטח הייתה מתה". זו המחשבה שניקרה בראשי עת עקבתי בדאגה אחרי ההודעות השוטפות והעדכונים הזורמים בקבוצות הוואטסאפ, זו המשפחתית וזו של שלוחי חב"ד, על הנעשה עם בני דודיי הנמנים עם אנשי חב"ד באוקראינה ובני קהילותיהם; מנסה להבין מי כבר הצליח להימלט ממקום הסכנה ומי זקוק עדיין לתפילות ורחמי שמיים.

הדיווחים, התמונות והתיאורים, כמו גם שמות הערים ומעברי הגבול השונים, נשמעים לי כה מוכרים, ואף ממש זהים לאלו מסיפורי ההיסטוריה המשפחתית ששמעתי מהסבתא ושעליהם גדלתי. מי היה מאמין שגם הנכדים, בדיוק כמו סבתא בימי מלחמת העולם השנייה, ייאלצו לעשות את אותו המסלול ממש ולברוח ללבוב כדי לחצות משם את הגבול לפולין מאימת המלחמה.


מה יש לומר, כשההיסטוריה חוזרת - היא חוזרת, אבל לא במדויק. כי לפחות בדבר אחד נראה שסוף־סוף למדנו משהו מההיסטוריה, ומשהו השתנה, ולטובה. אבל לפני כן וידוי קטן. רבים מאיתנו חשים התרגשות והערכה עצומה לשלוחי הרבי, אנשי חב"ד באוקראינה, על מסירות הנפש שלהם למען היהודים בני קהילותיהם בנכר, ועל ההקרבה העצמית הבלתי נתפסת שלהם תוך סיכון עצמי של ממש.

אלא שאני בטוח שכאשר צפיתם בדיווחים על משפחות השלוחים המיטלטלות בדרכים המסוכנות בשיירות בריחה נועזות, בטח גם בקרבכם חלפה המחשבה: "אבל ריבונו של עולם, מה בכלל הם עושים שם? למה הם לא הקשיבו להתרעות המוקדמות ולא יצאו משם בצורה בטוחה ומסודרת עוד לפני שהכל התחיל? איך הם מרשים לעצמם להסתכן כך?".


את השאלה הזו שאלתי גם אני את עצמי. אלא שלמזלי לאחרונה הזמין אותי שכן יקר לצפות איתו יחד בהקרנת הסרט "אגדת חורבן", המגולל בצורה ייחודית וסוחפת את שרשרת האירועים שהובילו לחורבן הבית השני ולגלות עם ישראל מארצו. יש לי הרבה מה לומר על הסרט ותובנותיו, אבל מעובדה אחת לא יכולתי להשתחרר: תיאור השנאה ששררה בין הפלגים השונים בירושלים, שהייתה כה נוראה ואיומה, עד שהם היו מוכנים לסכן את עצמם, ואף להקריב את חייהם ואת חיי יקיריהם, אך ורק כדי לפגוע האחד בזולתו. וכשמפלס השנאה מגיע לשיא נורא כזה, החורבן הוא בלתי נמנע.


"בשנאת חינם נחרב בית המקדש, באהבת חינם נבנהו מחדש", שרנו כשהיינו ילדים. היום אני מבין שאם שנאת החינם שהביאה לחורבן הייתה כה עזה עד כדי כך שאנשים סיכנו את עצמם והקריבו את חייהם על מזבח השנאה, הרי שאהבת החינם שתביא לגאולה נדרשת גם היא להיות בעוצמה כזו – אהבה כה חזקה, ואכפתיות ותחושת ערבות הדדית מתוך מסירות כה מוחלטת, עד כדי נכונות להקרבה וסיכון עצמי.

אני מתבונן באחיי גיבורי התהילה, שלוחי הרבי לאוקראינה, ובבני משפחותיהם, ואני רואה מולי לא סתם אנשים, אלא אגדות של ממש. תסתכלו עליהם ותראו: הם האגדות החיות שמתקנות את "אגדת החורבן" וכותבות ויוצרות במו מעשיהן את "אגדת הבניין".


הכותב הוא שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת סי אנד סאן תל אביב