"כל פוליטיקה היא מקומית", אמר חבר הקונגרס הדמוקרט בעבר טיפ אוניל, כלומר אל תוריד את המשקפיים המקומיים שלך כי מה שחשוב לך הוא קהל הבוחרים הביתי. הכלל הזה חל גם על ראשי מדינה. לפי שעה אין סימן למתי ואיך תסתיים פרשת אוקראינה. אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, סבור שהפסקת אש בין הצדדים תתאפשר רק אם אמריקה תעשה מחווה שתוביל למתווה אמריקאי־רוסי משותף לפתרון ארוך טווח לסוגיה האוקראינית, אך כרגע הסיכוי לכך קלוש ביותר.
כך או אחרת, בינתיים קיבלנו הוכחה נוספת לצדקת אמירתו של חבר הקונגרס הנ"ל, שכן הפוליטיקאים שמעורבים בנושא אוקראינה ושעמדו ערב פרוץ המשבר מול שוקת שבורה או במבחנים קשים מבחינה פוליטית — בוריס ג'ונסון בבריטניה, הנשיא מקרון בצרפת, ובעיקר נשיא ארצות הברית ביידן, שהסקרים ניבאו למפלגתו ירידה חדה בבחירות לקונגרס, וכן נפתלי בנט, שעל פי סקרים פנימיים, מפלגתו ימינה עמדה על סף אחוז החסימה - גילו פתאום שהגלגל התהפך.
כך, כעת ג'ונסון זוכה לפופולריות בזכות עמדתו הנחרצת נגד פוטין, מקרון, שמתמודד על כהונה שנייה לנשיאות צרפת, זכה לזינוק של כ־5% בסקרים בשל ניסיונות הפשרה שלו, והנשיא ביידן חווה עדנה ציבורית, אפילו מחלק מהרפובליקנים, בזכות עמדתו התקיפה כלפי רוסיה, הסנקציות הקשות שהטיל, וביטול ייבוא הנפט והגז הטבעי מרוסיה. יהיה מוגזם לומר שפוטין הציל את ביידן ממפלה ויהיה ציני לחשוד ששיקולים פנים־פוליטיים הם שקבעו את עמדות ביידן והפוליטיקאים האחרים, אך ברור שהעמדות שנקטו היטיבו עמם.
ומה עם בנט? לישראל יש אכן סיבות טובות לחתור לסיום המלחמה באוקראינה. בנוסף להיבט ההומניטרי, אם המלחמה תסתיים, ישראל תוכל להסיר מעצמה את הדילמה שבין אינטרס מדיני־ביטחוני חשוב בקשרי העבודה עם רוסיה בסוריה ובמזרח התיכון כולו ובין הצורך לא לפגוע במערכת היחסים האסטרטגית והערכית החיונית עם אמריקה.
זה מצדיק את ניסיון התיווך של בנט בין רוסיה לאוקראינה. ייתכן שלו נתניהו היה ראש הממשלה, בשל מעמדו הבינלאומי והיוקרה שלו, סיכויי התיווך היו משתפרים, אך אין טעם לעסוק בשאלות היפותטיות. בנט הוא ראש הממשלה. כש"שלושת הגדולים" התכנסו ב־1945 בפוטסדאם, סטלין ראה מולו לא את רוזוולט שהלך לעולמו בינתיים או את צ'רצ'יל שהפסיד בבחירות, אלא את טרומן ואת אטלי. זו דרכו של עולם.
המרוויחה העיקרית מהמלחמה באוקראינה היא בינתיים איראן, בעיקר עקב עליית מחירי הנפט והסיכוי שיבוטלו הסנקציות השונות עליה. איראן נהנית מירידת התדמית המאיימת שלה בעיני הציבור האמריקאי מול עליית העוינות כלפי רוסיה. ממשל ביידן קיווה שמיקוד תשומת הלב ברוסיה יביא לחתימה מהירה על הסכם הגרעין הישן־חדש עם איראן, אך רוסיה שיבשה בינתיים את התסריט האופטימי בהעלאת תנאים משלה כלפי ארצות הברית. בין שזה היה מאהבת מרדכי או בין שמשנאת המן, או לא זה ולא זה, ההתפתחות הזאת פועלת לטובת ישראל.
ושוב: "לך אחר הכסף", כי זה מה שינחה את צעדי כל הצדדים יותר אולי מכל שיקול אחר. כפי שציינה הכלכלנית המובילה לבעיות גיאו־כלכליות ג'וליה פרידלנדר, הסנקציות החמורות של ממשל ביידן הן למעשה הכרזת מלחמה כלכלית כוללת על רוסיה במטרה להביא להתמוטטות המשטר של פוטין, גם אם זה יהיה על חשבון רווחת העם הרוסי כולו, וגם אם בעלות בריתה האירופיות של ארצות הברית ישלמו חלק מהמחיר (אגב, אילו אמריקה הייתה מקצינה רק חלק מהסנקציות שלה על איראן באותה מידה, ספק אם זו הייתה מחזיקה מעמד). פרידלנדר תוהה: "האם מחץ כלכלי חריף יכול לשנות בזמן קצר יחסית החלטות צבאיות? איש אינו יודע", אך התשובה לשאלה הזאת "תקבע את התפקיד שימלאו מנופים כלכליים ופיננסיים בנושאים של ביטחון לאומי גם בעתיד".
זה רק צד אחד של המשוואה. רוסיה היא חברה ב־G20, פורום הכלכלות המובילות בעולם, ואם מצבה הפיננסי יידרדר, היא עלולה להפוך לחדלת פירעון כלפי חוץ ולנכת תוצר כלפי פנים, וכתוצאה מכך לגרום למשברים עולמיים באספקת חיטה, דשנים ומתכות חיוניות, ולמשברים פיננסיים במדינות שכלכלותיהן שלובות בכלכלה הרוסית, כולל באירופה. עליית מחירי הדלק תביא להתייקרות גם של פריטים אחרים.
ארצות הברית ובעלות בריתה עומדות אפוא בפני שלושה תרחישים: הראשון, המלחמה הכלכלית שהכריזו על רוסיה תביא למניעת תוקפנות במקומות נוספים, חרף המחיר הכלכלי הכרוך בכך, וההימור יצדיק את עצמו. השני, למרות ההשפעה השלילית הזמנית על כלכלות בעולם, תושג המטרה המיידית לגבי אוקראינה; והשלישי, הכלכלה הרוסית תיהרס, וייפגעו גם כלכלות מדינות אחרות, בלי שיושג הסדר משביע רצון בנושא האוקראיני. במקרה זה, מחיר ההימור יתברר ככבד מדי.