מיום הקמתה שקועה ישראל בבעיות ביטחון קיומיות, בבעיות כלכליות ושאר טרדות יומיומיות ובהן הצפות בימי גשם ופקקי תנועה בכל ימות השנה, מלבד ביום כיפור. בעיות היסוד נדחקות לשוליים, אולם מדי פעם צץ אירוע הגורם לאחדות מהן לצוף ולהעלות את ראשן.

חוק האזרחות ובואם של פליטי אוקראינה החזירו לדיון שאלות ישנות שמסרבות להרפות, ובהן שאלת ההגירה למדינה החותרת להיות ולהישאר יהודית ודמוקרטית.

טיעון אחד הוא שהתנאי לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא קיום רוב יציב ומשמעותי של יהודים בארץ. אולי זה תנאי הכרחי, אבל שאלה היא אם הוא מספיק. הדת היהודית, בוודאי בזרם האורתודוקסי שלה, איננה מושתתת על דמוקרטיה. מי שהקימה את המדינה הייתה התנועה הציונית, שבמהותה היא זרם יהודי לאומי־חילוני, המושתת באופן מובהק על דמוקרטיה.

עולים מאוקראינה. צילום: דוברות משרד העלייה והקליטה

הציונות מראשיתה גם עמדה על זכותן של נשים לבחור ולהיבחר, והדבר נעשה בימים שבמרבית מדינות המערב נשללה מהן זכות זו. אולם כידוע, ביהדות האורתודוקסית יש עד היום התנגדות עזה לכהונת נשים בשורה של תפקידים. די להזכיר שעד היום אין בבתי הדין הרבניים ולו אישה שופטת אחת, כשם שהמפלגות החרדיות המיוצגות בכנסת כולן על טהרת המין הגברי.

שאלה יפה היא מה יהיה על הדמוקרטיה הישראלית ומה יהיה צביונה של מדינת ישראל אם הרוב היהודי שבה יהיה מורכב ברובו מיהודים המשתייכים לאותם זרמים שהדמוקרטיה רחוקה מהם ואם מדינה כזו תוכל להתקיים.

עניין זה מחזיר אותנו לסוגיה שרודפת אותנו מאז שנות ה־60 של המאה הקודמת – מיהו יהודי? תשובת הזרם היהודי האורתודוקסי היא: מי שנולד לאם יהודייה או שעבר גיור אורתודוקסי, המחייב אותו לנהל אורח חיים דתי־אורתודוקסי.

העמדה החילונית שונה בתכלית השינוי. היא מכירה גם בגיור רפורמי וקונסרבטיבי ומאמינה בצורך לפתח גיור חילוני, שיהיה מושתת על הרצון להשתייך לעם היהודי, בצירוף הכרה והזדהות עם תרבותו, ונכונות לתרום לעם היהודי ולקחת חלק בגורלו. בעיניים חילוניות, בן לאב יהודי ולאם שאיננה יהודייה, המשרת בצה"ל, הוא לא פחות יהודי מתלמיד ישיבה העומד במבחן האורתודוקסי.

כדאי אולי להזכיר גם את הרקע ההיסטורי. הכלל בתקופת בית ראשון היה שגיור אינו דתי ואיך צורך שייעשה על ידי רב. כך אירע שרות המואבייה, אם סבו של דוד, התגיירה באמצעות הצהרת נאמנות בלבד. באותם ימים נהג גם הכלל שהילדים הולכים אחרי האב (רחבעם, מלך יהודה, היה בנם של שלמה המלך ונעמה העמונית.

איש לא העלה על הדעת שהוא אינו יהודי, כי אמו אינה יהודייה). השינוי ביהדות התרחש בעקבות המהפכה המשפטית של עזרא הסופר, שאירעה אחרי חורבן בית ראשון ואחרי שעמנו איבד את הריבונות בארצו. דנתי בכך בספרי "הרצחת וגם ירשת – משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא" ולא ארחיב על כך את הדיבור. די לציין שכעת, לאחר שהריבונות שבה לידינו, הגיעה העת לבחון את הנושאים הללו מחדש.

בהקשר זה ראוי להדגיש את חשיבותו של התיקון לחוק השבות, שזכה לכינוי "סעיף הנכד", שהעניק את מלוא הזכויות לא רק ליהודי לפי ההגדרה האורתודוקסית, אלא גם "לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי".

לפי הגישה האורתודוקסית כל אלה אינם יהודים, אך לפי הגישה החילונית־ליברלית, עם בואם לכאן הם מצטרפים לעם היהודי ומגדילים את חלקו באוכלוסייה בארץ (ולא מקטינים אותו כפי שסוברים אולי בזרם האורתודוקסי). לכך ניתן להוסיף שעצם קיומה של הוראה זו ועלייתם של מאות אלפים, שאינם יהודים לפי המבחן האורתודוקסי, סותרת כל טענה של גזענות המועלית כלפינו לא רק מצד אויבינו, אלא גם מצד חוגי השמאל הקיצוני בישראל.

טיעון נטול רגליים

אפשרות הגיור, המוכרת בחוק השבות ופתוחה לבני כל העמים, כולל לערבים (בתנאי כמובן שקיימת נכונות בתום לב להצטרף לעם היהודי ולשאת בכל מה שכרוך בכך), עומדת אף היא בסתירה לטיעון בדבר גזענות כביכול. אולם הדבר לא מונע טענות סרק בדבר גזענות, הנשמעות כצפוי קודם כל בתוך ישראל, בהקשר לחוק האזרחות והכניסה לישראל, שהתקבל לאחרונה בכנסת.

לטיעון זה אין שחר. הכלל, הנשמר גם במסגרת חוק זה, הוא שאזרח ישראלי, יהודי או ערבי, המתחתן עם בת זוג לא יהודייה מגרמניה, צרפת, אמריקה ולמעשה כמעט מכל מדינה אחרת, יוכל לחיות עם בת זוגו בישראל. אין כאן לא אפליה ולא גזענות, וגם לא מגבלה בשל פגיעה ברוב היהודי כביכול.

אכן, החוק קובע שלא יינתן רישיון ישיבה בישראל ולא תינתן אזרחות לתושבי יהודה, שומרון וחבל עזה (וגם לא לאזרח או תושב איראן, לבנון, סוריה ועיראק). משמעות הדבר היא שאם אזרחית ישראלית, יהודייה או ערבייה, תינשא לערבי מיהודה, שומרון או רצועת עזה, היא תוכל להצטרף לבעלה במקום מגוריו, אך הוא לא יוכל לקבל רישיון לגור בישראל (הוראה זו כפופה לשורה לא מבוטלת של סייגים, שבמסגרתם עשוי להינתן רישיון כזה).

אכן, הגבלה זו, שהיא מובנת מאליה, היא לא רק בעלות משמעות ביטחונית, אלא גם דמוגרפית. הבעיה איננה של יחס מספרי בין יהודים ללא יהודים (כאמור, ניתן להביא ארצה בני זוג לא יהודים ממרבית המדינות בעולם). הבעיה היא של היחס המספרי בין התושבים אוהדי המדינה היהודית והדמוקרטית לבין אוכלוסייה החותרת לחורבנה. יבוא מסיבי של אוכלוסייה עוינת, המשפיעה על הדמוגרפיה, מהווה לא רק סיכון ביטחוני אלא מתכון למאבקים פנימיים, העשויים להידרדר לאלימות בין האוכלוסיות השונות בתוך המדינה, ומהווה מזווית זו גם סיכון ביטחוני, ודי להזכיר את הפרעות שהתחוללו כאן בזמן מבצע שומר החומות.

חסידי "זכות השיבה" הפלסטינית באמצעות נישואים, דורשים שתיעשה בדיקה פרטנית של הסיכון הביטחוני בכל מקרה ומקרה, וכי התושבוּת תישלל רק ממי שיימצא שהוא מהווה סיכון כזה. מעבר לכך שקשה לסמוך על תוצאותיה של בדיקה כזו, ניתן לומר שעל היחס לישראל של מרבית הפלסטינים באזורים בגדה וברצועה ידוע לנו מבחירות שהתקיימו בעבר ברשות הפלסטינית, מסקרים הנעשים בהם, מספרי הלימוד ומהתעמולה ברשות הפלסטינית וברצועת עזה. ההסתברות שאלה המגיעים אלינו משם אינם מאוהדי המדינה היהודית והדמוקרטית, היא אפוא גבוהה מאוד.

בהקשר זה ראוי לצטט את דברי השופט אשר גרוניס בפסק דין שבו נדחתה, אומנם על חודו של קול, עתירה נגד חוק דומה בגלגול קודם. לדבריו, מעמדם של תושבי הרשות הפלסטינית דומה יותר למעמד של נתיני אויב מאשר למעמד של נתיני מדינה ידידותית, ו"עד כמה שידוע לי אין ולוּ מקרה אחד בעולם בו מדינה התירה כניסה לשטחה של אלפי נתיני אויב, בין למטרת נישואין ובין למטרה אחרת, בעת מלחמה או מאבק מזוין. אין כל סיבה שישראל תהיה חלוצה בתחום זה".