קשה להבין כיצד בעידן הנוכחי שליט יחיד מצליח לייצר סדר יום כה קיצוני בעולם, אולם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מוכיח כי עדיין זה אפשרי. דעות רבות נשמעו לגבי מניעיו של פוטין לצאת למלחמה באוקראינה. היו אף שהרחיקו וטענו כי הוא יצא מדעתו. מבין כלל הפרשנויות והניסיונות לתהות אחר אותם מניעים, נותרה עובדה אחת מחוץ למשוואה: הפער הנפער בין אוכלוסיית רוסיה לבין אוכלוסיות מדינות ה-OECD והמעצמות העולמיות ארצות הברית וסין. 

כך למשל, בשנת 1990 מנתה אוכלוסיית רוסיה 147 מיליון נפש, ובשנים האחרונות היא הצטמקה והתייצבה על כ-145 מיליון נפש. התחזיות אף מצביעות על הצטמצמות באוכלוסייתה עד לרמה של 135 מיליון נפש ב-2050. מנגד, אוכלוסיות סין וארה"ב צמחו באותן שנים בכ-30%, בעוד שמדינות ה-OECD בכ-20%. מדובר בחלוקה דמוגרפית מפחידה מבחינת פוטין, לפיה אוכלוסיית רוסיה תופסת 5% בלבד אל מול 51% של סין, 33% של 37 המדינות המפותחות בעולם המערבי ו-12% של ארצות הברית. 

כיצד ניתן להסביר את הקיבעון בצמיחת אוכלוסיית רוסיה אל מול כל השאר? אם נצלול לעבר, הרי טרם מלחמת העולם הראשונה אוכלוסיית רוסיה הייתה השלישית בגודלה בעולם. מאז הגיעו שתי מלחמות עולם, רעב, דיכוי פוליטי והמכה אשר ממנה כנראה לא התאושש פוטין - התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. הדמוגרפיה הרוסית לא הצליחה להתאושש מאז ועד היום ולכך תורמת תנועת המלקחיים: מחד ירידה בשיעור הפריון ומאידך התקצרות תוחלת החיים. פוטין היה מודע לכך מזמן וב-2012 יצא בתוכנית להגדלת האוכלוסייה על-ידי הקצאה של יותר מ-50 מיליארד דולר לייצוב האוכלוסייה, בדרך של עידוד הילודה ושיפור תוחלת החיים. אחרת, הוא טען, תצנח אוכלוסיית רוסיה באופן דרמטי, כפי שחוזות התחזיות ל-2050.

אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. תוחלת החיים הממוצעת של כלל אוכלוסיית רוסיה עומדת על 73 שנים. בהשוואה מתבקשת למתחרותיו, הרי ברוסיה חיים הרבה פחות שנים ביחס למדינות ה-OECD, שבהן תוחלת החיים עומדת על 81.5 שנים, ארה"ב על 79 שנים  וסין על 77.5. ברוסיה מתים בגיל צעיר יותר ומנגד קצב הילודה איננו מתרומם מספיק. בשיאו, במהלך שנות ה-80, הגיע שיעור הפריון במדינה ל-2.22, בהמשך צנח עד ל-1.2 ולאחר מכן השתפר מעט והגיע בשנים האחרונות ל-1.5. אמנם הנסיגה בילודה החדשה איננה ייחודית לרוסיה, אולם עדיין גם בה היא נמצאת בתחתית הרשימה, וכל זאת עם "בור דמוגרפי" עמוק. 

אז מהיכן שאב פוטין תקווה? ראשית, הוא עודד את השבתם של רוסים אתניים מחבר העמים לגבולות אמא רוסיה. פתיחת השערים כמדינת הגירה הבטיחה רבות, רק שבפועל קליטת המהגרים הסתכמה במיליונים בודדים ב-20 השנים האחרונות. גם סיפוח חצי האי קרים ב-2014 תרם במשורה לאוכלוסיית רוסיה עם תוספת של עוד 2.5 מיליון בני אדם בלבד. 

הבעיה הדמוגרפיה, אם כן, מלווה את פוטין מאז עלייתו לשלטון בסוף 1999. הוא מבין היטב כי להתכווצות האוכלוסייה השפעות רוחביות על הצמיחה הכלכלית ועד לשימור צבא גדול ועוצמה צבאית, במיוחד מול מדינות המערב. לכן, לפוטין נותרה ברירה אחת: לחזק בכוח את רוסיה, כמו שהוא עשה במלחמת צ'צ'ניה השנייה, בכיבוש חלקים מגיאורגיה, בסיפוח כאמור של חצי האי קרים מאוקראינה ובהפיכת בלארוס למדינת חסות. 

אמרנו כוח? פוטין לא ויתר ולא יוותר על שום הזדמנות לכבוש חזרה נתחים מחבר העמים, האזור הטבעי והנוח עבורו. הנה, הזדמנות זו הגיעה סביב מחלוקות בילטרליות מול השכנה אוקראינה. הוא לא היסס גם כאן ויצא למסע כיבוש, בעקבות אותו צל כבד, שבו הוא נלחם כל העת: האיום הדמוגרפי על מעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית. לשיטתו, מרגע שיסיר את הצל הדמוגרפי גם יחזרו ימי האימפריה הסובייטית, על חשבון המעצמה שממנה הוא סולד יותר מכל, ארה"ב, כמו גם התמשכות העוצמה המאיימת של שכנתה מדרום - סין. 

דניאל ישראלי (צילום: ללא)
דניאל ישראלי (צילום: ללא)

הכותב הוא אקטואר ויוצא חבר העמים