במשך מאות בשנים, חכמי צפון אפריקה ומנהיגיה הקהילתיים חידדו ושיננו לרבים את האמרה התלמודית: "כל ישראל ערבין זה בזה". משמעות אמרה זו: מסייעים לנצרך באופן שהוא לא ידע מי מיטיב עמו. כל קהילה קבעה סדרים, בהתאם ליכולתו של כל אחד, ואף נקבה בסכום שעל כל פרט להקצות למעוטי הכנסה. ראשי הקהילה ראו חובה גדולה לעצמם ושיננו לאנשי קהילתם את הציווי "כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נ"ח).
למדנו בצורה בולטת את נושא הערבות ההדדית מן המחויבות של השבטים בעבר הירדן כלפי אחיהם בארץ. כאשר השבטים מבקשים להתנחל בעבר הירדן, פונה אליהם משה רבנו ואומר: "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?" (במדבר ל"ב פסוק ו'). והשבטים מתחייבים מיד: "אנחנו ניחלץ חושים לפני בני ישראל" (במדבר, פרק ל"ב, פסוק י"ז).
הערבות ההדדית בקרב יהודי מרוקו מחייבת לסייע גם ליהודים שמעבר לים. לכן ב־1903, עת נערכו הפוגרומים ביהודי קישינב שבמולדובה (אותה מולדובה שכיום קולטת פליטים מאוקראינה), שבהם רצחו יהודים ובזזו את רכושם, הכריזה יהדות מרוקו על מגבית חירום למען אחינו בקישינב. כל הקהילות ברחבי צפון אפריקה נענו למגבית למעט עיירה באלג'יריה, שלא הצטרפה למגבית, וטעמה עמה.
הרי נאמר: "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים". משנודע הדבר לחכמי מרוקו, הם איימו על קהילה זו שיטילו עליה חרם ונידוי, וכאן המקום להזכיר כי במשך מאות בשנים חכמי מרוקו לא הטילו חרם או נידוי, ואפילו לא איימו בכך. תושבי העיירה באלג'יריה שמעו את האיום, חזרו בהם והצטרפו למגבית.
יסולח לי שאני מביא סיפור שהייתי עד לו כשהייתי בן שש שנים. נהוג ומקובל היה בעיירה שבה נולדתי שכל אדם אמיד ומבוסס - וכך היו הוריי - יזמין עני להסב לשולחן של ליל שבת, ולמחרת ביום שבת. בזמנו שלח אותי אבי לקרוא לאיש עני. כשהלכתי לביתו וחזרתי בגפי, שאל אותי אבא: היכן האיש? הוא חולה, השבתי. אז אבא פקד על כל בני הבית לקחת עמנו את כל הסירים וכלי השולחן, וכולנו הגענו לביתו של האיש. כשהאחרון ראה את כולנו, הוא אסף את כוחותיו והתיישב עמנו לשולחן, ואף הצטרף לשירת שבת. והרי נאמר: "כל המבקר חולה כאילו החייהו".
בנוסף, האמידים שבקהילה נהגו, עת חגגו בר מצווה או חתונה לבניהם או לבנותיהם, לצרף עני לחגיגה ו/או זוג עני לחופה של בן/בת האיש האמיד. הם האמינו כי בזכות העני אנו זכאים לחגוג.
הכותב הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו