אם הייתם מבקשים מבני דור תש"ח לתאר את מדינת ישראל בשלוש מילים, הם כנראה היו עונים שישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית". כיום רבים יענו על כך במילים "אומת הסטארט־אפ" או "אומת ההייטק". נכון שיכולות הפיתוח והטכנולוגיה הביאו איתן שגשוג כלכלי מבורך, אבל עלינו לשאול את עצמנו: האם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תוגדר על ידי הצלחתה הכלכלית במקום על ידי ערכי הליבה שלה? לא מדובר בשאלה תיאורטית.
השיח וסדר היום הציבורי הם הזרז לקידום מדיניות ציבורית וקבלת החלטות ברמה הלאומית. כך למשל הממשלה הנוכחית הקצתה משאבים רבים להגדלת מספר המועסקים בענף ההייטק מ־10% ל־15% בתוך חמש שנים. במקביל, היא הזניחה את החינוך היהודי שאינו אורתודוקסי. חשוב לי להבהיר: בוודאי שאני רוצה שהכלכלה הישראלית תשגשג. אולם כתומך של מדינת הלאום היהודית היחידה בעולם אני מודאג הרבה יותר מהמחסור בזהות יהודית ישראלית מאשר המחסור במהנדסי תוכנה.
כדי לשמר בצורה אמיתית את זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, על ישראל לחתור לפירוק הריכוזיות בשליטה על הרכיב היהודי שלה. בכל הקשור לזהות הדמוקרטית, ישראל - כמו גם דמוקרטיות אחרות - מתהדרת בתנועות ובפעילות שטח הצומחת מלמטה, ובפיתוח שיח דווקא בין אנשים החולקים זה על זה - הכל במטרה למצוא דרך לחיות זה לצד זה. אותו הדבר צריך לקרות גם בציר הזהות היהודי־ישראלי: עליו להיבנות סביב מיזמים שצומחים מלמטה וסביב פעילות שטח חברתית שיובילו לחיים משותפים. לא מדובר בתוכנית מהפכנית.
להפך, זאת המסורת היהודית. אבות אבותינו בפולין, תימן וצרפת קראו לקבוצות כאלו קהילות. ההנהגה התורנית־רוחנית שלהן נבחרה (וגם נתמכה) על ידי המשפחות שיצרו את הקהילות השונות, לא על ידי ראשי המדינות או הממשלות. היו הבדלים בין הקהילות הללו: המנהגים לא היו זהים, המסורות השתנו, וזהויות ייחודיות השתמרו. על אף השינויים, כלל הקהילות הובלו על ידי מנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה, וכולם ראו בעצמם, ובאחרים, חלק מהמשפחה היהודית.
בתחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית הייתה תקווה שהממשלה לא רק תבין את חשיבות הנושא, אלא גם תפעל לאור זאת כדי לתמוך בקהילות היהודיות־ישראליות. לצערנו, המציאות מראה שזה לא קורה. עד עכשיו לא ראינו מאמצים, תוכניות או משאבים משמעותיים שמוקדשים לתמיכה ביהדות ישראלית פלורליסטית, שוויונית, מכילה ולא אוטוריטרית. הקמתה של ישראל ב־1948 הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית. בפעם הראשונה יהודים הפסיקו לקחת בעלות על הזהות היהודית שלהם ועשו לה מיקור חוץ למנגנונים ממשלתיים. מאותו יום ואילך, פחות ופחות ישראלים חילונים נחשפו לעושר התרבותי ולמנעד הרחב שבו הזהות היהודית יכולה לבוא לידי ביטוי.
היום, הרוב הגדול של ישראלים לא אורתודוקסים לא מודעים בכלל לבחירה שיש להם כשזה מגיע ליהדות. כדי שישראל תשגשג, היא צריכה זהויות יהודיות ישראליות מגוונות, מרתקות, שנוצרות על ידי קהילות אותנטיות ורלוונטיות. קהילות מסוג זה יכולות להיבנות אך ורק באמצעות תמיכה בתנועות ובארגונים הפועלים בשטח ומצמיחים את העתיד מלמטה - בלי קשר לתנועה או למקום שממנו הגיעו. הקבוצות הללו צריכות להיות ישראליות במאת האחוזים, ולא ניסיון לחקות את קהילות צפון אמריקה. קהילת בית תפילה ישראלי בתל אביב אינה זהה ל"ניגון הלב" במושב נהלל או לקהילת ציון בירושלים, ואף אחת מהן אינה דומה לקהילות של ניו יורק או מיאמי.
אבל הקהילות הללו, ואחרות, חולקות מכנה משותף: הן מאמינות בטיפוח זהות יהודית ישראלית חדשה. ישראלים צריכים להפסיק את מיקור החוץ של הזהות היהודית שלהם. עליהם לקחת אותה חזרה מהמדינה ומהממשלה. עלינו ליצור חברה אזרחית ישראלית שבה כולם יכולים לנהל דיון על המשמעות של היותנו יהודים מודרניים. אנחנו צריכים להצמיח מנהיגים רוחניים יהודים ישראלים משכילים ויצירתיים, שיוכלו להציע כיצד השבת יכולה להיראות או להבין כיצד כולנו מתחתנים, מתגרשים וחוגגים יחד.
כמו שכלכלת ישראל התפתחה ב־74 השנים האחרונות, כך עלינו לוודא שזהותה היהודית של המדינה מתפתחת. הגיעה העת לבזר את ההגדרות של הזהות היהודית בישראל, באמצעות הוצאתה מידי המדינה והפוליטיקאים והעצמת מנהיגים רוחניים חדשניים, שיעזרו בקידומה בקרב הציבור הישראלי כולו.
הכותב הוא נשיא קרן יוליוס סטולמן הפועלת לקידום יהדות ישראלית.