המורות והמורים מאותתים לנו היום שנמאס להם. אם לא נדע לשפר את רמת שכרם, הם יחדלו מלהיות מורות ומורים. וזה קורה מול עינינו, לא בהפגנות רעשניות, אלא פשוט בנטישת מקום העבודה, ואי אפשר יותר להתעלם מכך. השקעות המדינה האדירות במערכת החינוך, דרך התקציב הגדול של משרד החינוך, העומד על 145 מיליארד שקלים בשנים 2021 ו־2022, לא מחלחלות אל שכר המורות והמורים. זהו שכר שאנו חייבים להעלות. שכר של 6,000 שקלים למורה מתחיל זה ביזיון למקצוע ההוראה.
מבנה ההוצאה של משרד החינוך חייב להשתנות; כך שיותר תקציבים יופנו לרמות השכר של צוות ההוראה ופחות למטרות אחרות. אבל גם זה לא יספיק. יש לנו מאות אלפי מורות ומורים בכל רמות ההוראה, ותוספות שכר בדרך הדרגתית שיש לה משמעות - יעלו לתקציב המדינה עשרות מיליארדים. זו תוספת שיש לבצעה בשילוב עם דרישה ליותר לימודי עומק. אותו דין גם באשר למתמחים בעולם הרפואה.
זמן המשמרות הנדרש מהם אינו אנושי, ואין שום מקום להתמקחות או שיח עקר בנושא. את ההסכם עמם יש למלא במלואו. גם עולם הרווחה בישראל דורש שינוי אמיתי לעומק. עבודה סוציאלית היא מקצוע תובעני עם מחיר אישי כבד. אנו לא יכולים לאפשר שתגמול עבורו יהיה נמוך ורחוק מלהיות מותאם להשקעתם האישית של העובדים בביצוע תפקידם.
אנו חייבים לשנות את התפיסה מהיסוד ולערוך שינוי בסדרי העדיפויות של ההקצאה התקציבית. אסור יותר לראות את עתיד שירותי הבסיס החיוניים, שהמדינה חייבת, דרך ראייה תקציבית צרה שאותה מובילים, בדרך כלל, פקידות האוצר, שרי האוצר ובמידה לא מבוטלת גם שרי הממשלה. בהחלט אפשר להבין את תפיסת עולמם של פקידות האוצר ושרי האוצר. הם מחויבים באחריות תקציבית. הם אמורים לשמור על הקופה ולהבטיח שלא ייווצר גירעון תקציבי המטיל נטל של חובות עתיד על אוצר המדינה. אבל יש שיקולים עדיפים, כבדי משקל, שהם נעלים על שיקולי התקציב, והם עתיד המדינה והחברה.
אומנם אין אנו במצב חירום כמו בתקופת הקורונה, אך כפי שבתקופת הקורונה הבנו שיש ליטול חובות ענק לצורך הוצאה נוספת של 170 מיליארד שקלים כדי לשמור על שלמות המשק ולא לאפשר למרקם החברתי להתפורר; כך עלינו היום להבין שחייבים ליטול חובות, ואפילו חובות גדולים, על מנת לשמור על שירותי בסיס חיוניים לעתיד המדינה, שהם מערכת הבריאות, מערכת החינוך ומערכת הרווחה.
ישראל עברה בעשרות השנים האחרונות שינויים משמעותיים מאוד בהתחשב בקריטריונים שלפיהם מתגלמים עובדות ועובדים ביחס לתרומתם לארגון שאליו הם שייכים. התגמול החומרי הפך ביטוי של הערכה לחשיבות התפקיד ותרומת היחיד. נוכח שינוי הנורמות החברתיות לא ניתן לתקופת זמן ארוכה לקיים שירותי בסיס בעלויות נמוכות על חשבון מקבלי השכר. הפערים בגין התמורה עבור סוגי העבודה השונים הפכו בלתי נסבלים. עם הזמן זה לא יחזיק מעמד, ומערכות הבסיס יבקעו ויקרסו.
צברנו תאוצה בתחום הכלכלי, אכן לא כולם, אבל רבים בתוכנו כן. אפילו בשירות הציבורי יש משרות שהגמול עבורן הוא 60 עד 80 אלף שקלים, ויש גם מעבר לכך. היעדר איזון בתגמול החומרי יוביל להתמוטטות מערכות. אני לא הייתי רוצה לשלם עוד מסים כדי לתת סיוע תקציבי נוסף למגזר ההייטק. מגזר זה ידע להסתדר בכוחות עצמו כפי שבנה את עיקר הישגיו עד היום בכוחות עצמו, בשילוב עם קרנות הון סיכון. אבל בהחלט הייתי מוכן לשלם עוד מסים כדי להבריא את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, אם הייתי יודע שתוספת מסים תתועל למטרה זו.