"בחירות האמצע בארצות הברית: מרחץ דמים לביידן?", תהה הפרשן הפוליטי של "הניו יורק טיימס" צ'רלס בלו. ואכן מומחים שונים, ולא רק מהצד הימני, מתחרים ביניהם בהספד לממשל ביידן אף שנותרה עוד כחצי שנה לבחירות האמצע לקונגרס, עידן שלם בפוליטיקה, קל וחומר שעד לבחירות לנשיאות נשארו שנתיים וחצי תמימות. התחזיות הפסימיות האלה לגבי סיכויי ביידן מתבססות בעיקר על סקרי דעת קהל לאחרונה, שהראו שרק כשליש מהנשאלים מביע בו אמון, נתון שזכה לתפוצה רחבה גם ברשתות החברתיות.
ייתכן שחלק מהסיבה לממצא השלילי הזה נעוץ באישיותו של ביידן עצמו, בחזות הקצת ארכאית ובטון הדיבור היבש שלו. בניגוד לדעה שרווחה ערב הבחירות האחרונות שלפיה הציבור האמריקאי שואף לסגנון מתון ונינוח יותר אחרי המופעים התיאטרליים ומעוררי המחלוקות של הנשיא טראמפ, הפרשן הנ"ל של "הניו יורק טיימס", תומך ביידן דווקא, כתב: "אמריקה שינתה את דעתה ואת מצב רוחה, היא רוצה שחקן, עושה להטוטים, ארטיסט, כדי להשכיח את בעיותיה, וביידן איננו כזה".
לראיה, קיימת בחלק מהציבור אכזבה לנוכח הפער המתרחב בין הסיסמאות השונות במערכת הבחירות וכינון הממשל החדש ובין המציאות היומיומית. קריאתו של ביידן אחרי ניצחונו בבחירות הייתה America is Back, "אך למה בדיוק?", שואל עצמו האזרח הממוצע; לאינפלציה חסרת תקדים? לגל הפשיעה והאלימות ששוטף את ערי אמריקה? לנחשול בלתי מבוקר של מהגרים בלתי חוקיים? בנושאים האלה חלק מהאשמה מונח על כתפיהם של ביידן ושל מפלגתו.
הזרמת הכספים הבלתי מרוסנת לדרבון הפעילות הכלכלית בעקבות משבר הקורונה, אך גם למטרות אחרות, פוליטיות בחלקן - היא אחת הסיבות הראשיות לגל האינפלציוני. בנוסף, בדמגוגיה האנטי־משטרתית של השמאל במפלגה הדמוקרטית, בניגוד לנטיית ביידן עצמו, ובפעולות של גורמי שמאל קיצונים, כביכול למען שוויון זכויות לציבור האפרו־אמריקאי, ניתן לזהות לפחות חלק מהסיבות לפשיעה ולאלימות הגואות. הוא הדין לגבי ההגירה הבלתי חוקית.
מדיניות חוץ משחקת, בדרך כלל, תפקיד פחות חשוב בהתייחסות הקהל האמריקאי למנהיגיו, אך ביידן היה מודע לכך שהכישלון באפגניסטן, שכל אמריקאי צפה בו בזמן אמת בטלוויזיה, השפיע לרעה על מעמדו במישור הפנימי והחיצוני כאחד. לכן, מבחינתו, המלחמה באוקראינה היוותה הזדמנות לנסות ולשקם את מעמדו, ויש הטוענים כי הוא מעוניין בהארכתה. ברם, למרות שדעת הקהל בארצות הברית נוטה בבירור לטובת האוקראינים ומצדיקה את עמדת הממשל בהקשר זה, הדבר טרם מצא ביטוי בתמיכה בממשל ובעומד בראשו.
לישראל יש עניין ישיר בחוסנה הפנימי של אמריקה ובמעמדה הבינלאומי — לא רק בשל הקשרים המיוחדים, האסטרטגיים והאחרים ביניהן, אלא גם בגלל יחסי הגומלין עם הקהילה היהודית בארצות הברית. בהיבט המיידי, יש לה עניין במעמד ארצות הברית בגלל ההשלכה האפשרית על סוגיית הגרעין האיראני. הנשיא ביידן, הן במערכת הבחירות והן לאחר כינון ממשלו, חתר לחידוש מהיר של ההסכם הקודם, אך נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת משני המחנות הפוליטיים בקונגרס, וטוב שכך, שכן משקלה הפוליטי של ישראל בעניין זה נשחק במידה רבה מאז חילופי השלטון בה.
ומה לכל זה ולסיכויי הרפובליקנים בבחירות הקרובות, ולאלה של טראמפ לחזור לבית הלבן? על פי ההיגיון הפשוט, ירידת קרנו של הצד האחד צריכה להביא באופן כמעט אוטומטי לעליית קרנו של הצד השני. רק שבפוליטיקה זה לא תמיד כך, ולפעמים התוצאה היא דווקא ייאוש מהתהליך הדמוקרטי בכלל וגידול באחוזי ההימנעות בבחירות. השתלטותו של טראמפ על מפלגתו התעצמה בחודשים האחרונים, וזה מתבטא גם בקביעת המועמדים מטעמה לבחירות האמצע הקרובות. אך לא כל המצביעים הרפובליקנים הפוטנציאליים הם חסידי טראמפ, מה גם שכדי לנצח צריך לזכות גם בקולות הבוחרים במרכז המפה הפוליטית, ומבחינה זאת כיוון השבשבת רחוק מלהיות ברור.
מגמת ההימנעות עוד עלולה לגבור מאחר שבאמריקה, כמו ברוב הדמוקרטיות המערביות, גדלים אחוזי הגיל השלישי באוכלוסייה; כפי שהיה כנראה גם בבחירות לנשיאות צרפת, מדובר באוכלוסייה שמבכרת יציבות, שמרנות ודבקות בערכים שעליהם גדלה. עוד מוקדם לקבוע איזו מהמפלגות בארצות הברית ומי מהמועמדים לנשיאות יבטאו זאת טוב יותר.