לכל חברה יש ערכים משלה, והערכים הללו לעתים מתנגשים. הדוגמה הבולטת היא ההתלבטות הגדולה שהייתה בתקופת הסגרים בקורונה: אם להשתמש במעקבי השב"כ אחרי חולי קורונה או לא. יש פה שני ערכים מתנגשים: זכויות הפרט מול בריאות הציבור. נטיית הלב של החברה המערבית היא להחליט מה הערך הגובר, ובעת שיש מחלוקת ציבורית, יכריעו לעתים על ידי בתי משפט ולעתים תהיה הכרעה ציבורית. אם אנחנו רוצים באמת להפנים מהו מתן תורה, הפירוש הכי חד לזה הוא שעולם הערכים שלנו מונחה ומושפע מהתורה ונותן התורה.

האדם יכול לשאול את עצמו: למה? וכי בני אדם אינם יכולים להכריע בעצמם? וכי באמת יש לתורה מה לומר בכל נושא? ובכן התשובה היא: בהחלט. האדם המעמיק מבין שנותן התורה, יוצר האדם ובורא העולם, הוא היחיד שיכול להנחיל לעולם את הדרך הרצויה. אבל אין זה רק עבורנו כאומה. הציווי הוא להפיץ את אור ה' לכל העמים. לתקן עולם במלכותו. אנחנו הצינור שדרכו האור הזה עובר. אבל מאיתנו זה צריך להגיע לכל העולם.

אחד הדברים הכי קשים לאדם בדורנו הוא לוותר על תפיסת עולמו ולהקשיב לדבר ה', קושי שנובע מתוך תפיסה מוטעית מהי בחירה חופשית. אם חג הפסח חידד לנו את החירות, חג השבועות איננו רק עוגות גבינה ומאכלי חלב, זהו חג שבו הקב"ה החליט לתת תורה לעולם, והוא סומך עלינו שנדע ללמוד וללמד ולהאיר את העולם, כי העולם ללא תורה לא יצליח להתקדם ליעדו הרוחני והמוסרי. מי שמבין לעומק את שכתבתי יבין הרבה מאוד מהפערים שקיימים היום בחברה בישראל. אי אפשר לנתק את עם ישראל מהתורה, זה יגרום נזק לאומה ולעולם כולו.

הגמרא מספרת שכופר אחד תקף את רבא ואמר שאנחנו עם פזיז, כלומר חסר אחריות, והתחייבנו על משהו לפני ששמענו מה הציווי. רבא ענה תשובה מפתיעה: אנחנו הולכים עם הקב"ה בתמימות. אמונה פשוטה. ברור לנו כי התורה היא לטובתנו וברור כי הבורא לא יעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו.

ערכים הם נשמת אפה של כל חברה, גם החברה שלנו. הנשמה שלנו יונקת את הערכים שלה מהר סיני, מהתורה ומדרכי התורה. העם היהודי היושב בארץ ישראל זוכה בדור הזה להבין את התורה, ללמוד אותה וכמובן לחיות את ערכיה. בליל שבועות הקרוב, ליד עוגת הגבינה, נשמע את עשרת הדיברות המבססים את מהות חיינו ונתפלל יחד עם כל עם ישראל להיותנו ערכיים יותר ומאוחדים יותר. 

הכותב הוא ראש ישיבת תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד.