את ליל 23 ביוני 1992, הלילה האחרון שבו למחנה השמאל היה יתרון מובהק על פני מחנה הימין, קשה לשכוח. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, עמד במרכז הבמה והכריז "אני אנווט" בנאום בעל תעוזה, ביטחון ומסר ברור וקליט. מאז הירצחו, למעט הבלחות קצרות, שלט מחנה הימין, לרוב בראשות בנימין נתניהו. בתריסר שנות שלטונו הרצופות האחרונות נראה כי מבחינתו אין בלתו.
והנה, ביוני 2021 קרה הבלתי ייאמן, ושמונה מפלגות מכל הקשת הפוליטית חברו יחד על מנת לבחור ראש ממשלה חדש. שנה אחרי, ממשלת השינוי הולכת ומתפוררת לנגד עינינו. האם זה עניין של ימים? שבועות? חודשים? ימים יגידו. מה שברור הוא שעסקנות פוליטית ורסיסי מפלגות מתווים את דרכה המדדה אל עבר קו הסיום. למה? האם כפי שאמר ח"כ ניר אורבך מימינה, הניסוי של שילוב ערביי ישראל בצמרת השלטון נכשל? האם הממשלה מתקרבת אל קצה בשל הבטחות הבחירות שלא מומשו? אלה לא הסיבות לכישלון.
התיאור האוטופי כאילו אנשי הקואליציה באו לעבוד בממשלה שקטה, שהאזרחים בקושי חשים את מאבקיה, אינו נאמן למציאות. בפועל, שום דבר לא השתנה: לא ביוקר המחיה, לא בכל הנוגע לאחדות העם, לא בגודל הממשלה, ואפילו לא בכל הנוגע לחקיקת הגבלת הכהונה. מטרת הממשלה הייתה לייצר רוב פרלמנטרי של 61 חברי כנסת, שיוביל להדחת נתניהו. הוצאתו מבלפור, כך האמינו, תוביל את ישראל לרגיעה. אלא שעל פי רוב הסקרים, כוחו התעצם, ולאחר ארבעה ניסיונות כושלים להרכיב ממשלה, נראה כי יש לו היום יותר סיכויים להגיע ל־61 מנדטים.
איך זה קרה? הצד שנגד נתניהו פשוט אינו מצליח להעמיד אלטרנטיבה מרשימה, אלא מפגין מנהיגות המבוססת על פחדנות. מאמצי התקשורת לייצר נרטיב מנהיגותי סביב יו"ר יש עתיד יאיר לפיד כשלו. בפועל, מאז שנכנס לפוליטיקה לפני למעלה מעשור, לפיד לא מצליח להעביר מנדטים מימין למרכז או לשמאל. פעם אחר פעם הוא זז על מנת לאפשר למישהו אחר להוביל. בתחילת 2019 יצר קוקפיט עם עוד שלושה רמטכ"לים, ובשנה שעברה זז לטובת נפתלי בנט.
לפיד זכה בעבר בתואר שיאן ההיעדרויות מהכנסת, הדיר את עצמו מדיוני קבינט הקורונה, הודה כי אינו מצוי במחירי הדיור ועסק במינויים פוליטיים. הלכה למעשה, לפיד עוסק זה זמן רב בתככנות פוליטית שכל מהותה היא הדחת נתניהו, כשהוא נתלה באחרים. האם זוהי מנהיגות?