המערכת הפוליטית בישראל בכללה אינה משרתת כפי שצריך את הציבור בישראל. אם היא הייתה מכירה באמת במחויבותה לציבור, לא היינו מגיעים למצב שבו עלינו לקיים סיבוב בחירות חמישי תוך תקופה של שלוש שנים וחצי. זוהי בושה למדינת ישראל. זה מציג את השיטה הדמוקרטית שלנו בכל מגרעותיה. קשה מאוד להתייחס לדמוקרטיות ביחס הולם של כבוד כשאין השיטה הדמוקרטית, בצד השמירה על עקרונות הדמוקרטיה, מסוגלת לייצר ממשל יציב.

הייתה תקופה שתופעה זו בלטה במלוא חומרתה במשך עשרות שנים באיטליה, והיא אף הורידה את המדינה כולה בעיני עצמה ובעיני העולם כולו. אסור לנו שזה יקרה במדינת ישראל. כאשר כולנו נגררים אל תוך אותה עגלת מערכות בחירות חורקת, פעם אחר פעם וברצף בלתי פוסק, אנו לא רק מאבדים משאבים יקרים וזמן יקר בניהול ענייני המדינה, אנו אף מערערים את עצם יסודות הדמוקרטיה שלנו.

אכן נכון שכאשר אנו מציבים קואליציה אפשרית מול קואליציה אפשרית מיד עולה התמונה שאין הכרעה חדה וברורה בין השתיים. אבל זו אינה יכולה להיות הסיבה לכך שלא יהיו לנו ממשלות יציבות ולא נוכל לקיים קואליציה יציבה לתקופות העולות על שנה אחת. לב הבעיה הוא שיטת הבחירות.

גם כשיש חברה מפולגת, שיטת הבחירות צריכה להוליד הכרעת אמת, וצריך להתאים את שיטת הבחירות למבנה החברתי כדי להשיג את ההכרעה הנדרשת. אנו ניסינו לעשות זאת בוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־12. לאחר התמוטטות ממשלת האחדות הלאומית ופרשת "התרגיל המסריח" במרץ 1990, התמודדה ועדת החוקה, חוק ומשפט עם בעיות היסוד: הועברה רפורמה מקיפה בשיטה הפוליטית, הועלה אחוז החסימה, הועבר חוק המפלגות, ונקבע שהפלת ממשלה תוכל להיעשות רק ברוב מוחלט ולא ברוב מקרי.

בנוסף, התמודדנו עם תופעת המעילה באמון סיעתם של חברי כנסת. הועבר גם חוק הבחירה הישירה, שבו נקבע שראש ממשלה אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות רצופות עם תקרת זמן של שבע שנים. הוגבל גם מספר השרים בממשלה ל־18. בהיעדר כל אחריות לשיטה הדמוקרטית שלנו, בוטל חוק הבחירה הישירה במקום לתקנו בשנת 2001.

אנו בהחלט יכולים כיום לייצב את השיטה הפוליטית על אף הפילוג. ראשית, עלינו לעקור את התופעה המבישה שכל חבר כנסת יחיד יכול לערער את המבנה הקואליציוני כולו לשם קידום אינטרסים אישיים או עקב לבטים מצפוניים או אידיאולוגיים. בזמנו שללנו מחברי כנסת אלה את ההטבות שניתנו להם עבור זה שהם מעלו באמון סיעתם והעבירו את הכוח למחנה הנגדי. המציאות בחודשים האחרונים הוכיחה שלא עשינו עבודה שלמה.

התיקון הראשון שצריך להעבירו היום, גם בממשלת המעבר ולפני הבחירות, הוא שחבר כנסת שמועל באמון סיעתו לא יוכל להמשיך לכהן כחבר כנסת, והמנדט שהוא קיבל יוחזר לסיעתו. זה לא ימנע בעתיד מאותו חבר כנסת להתמודד על מקומו בכנסת עם מפלגה שהוא בוחר להצטרף אליה או בכוחות עצמו. אותו חבר כנסת אינו נבחר מכוח אישיותו שלו או מכוח סגולותיו; הוא נבחר מתוקף היותו חלק מנבחרת. ועל כן מוצדק שאם הוא מחליט לפרוש מהנבחרת, שיחזיר לאותה נבחרת את המנדט שקיבל.

עלינו להחזיר למצער גם שני חלקים חשובים, שפעם היו קיימים בחוק יסוד הממשלה: הגבלת תקופת כהונתו של ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד, וכן הגבלת מספר השרים בממשלה. זה לא יהיה חידוש, זה יהיה בבחינת הוראות חוק שכבר התקבלו בהסכמה רחבה בכנסת ה־12. הן התקבלו כתוצאה מהסכמה רחבה גם של תנועת הליכוד וגם של תנועת העבודה.

שלושת תיקוני חקיקה אלה אינם בבחינת היקף חקיקה מופלג; אלה הן הוראות פשוטות שיכולות לתרום מאוד לייצוב השיטה הקואליציונית שלנו. ניתן להעבירן בתקופה הקרובה בהסכמת סיעות הבית הגדולות. הן מחויבות לעשות זאת מכוח האחריות המוטלת עליהן לחלץ את הציבור כולו ואת המדינה מקיום רצף בלתי פוסק של סיבובי מערכות בחירות שבסופו של דבר ימוטטו את השיטה הדמוקרטית עצמה. ד