הפוליטיקה הישראלית רווית מאבקים מאז קום המדינה, אז טבע ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון את הביטוי "בלי חירות ומק"י" וכינה את ח"כ דאז מנחם בגין "האיש שיושב ליד ח"כ יוחנן בדר".

אך בעבר הייתה מנהיגות, בימין ובשמאל, שראתה לנגד עיניה את טובת המדינה ועסקה בעשייה משותפת אשר מקדמת את המדינה. כך למשל פעלה ממשלת האחדות של 84', שבמסגרתה נערכה רוטציה בין שני ענקים - שמעון פרס ויצחק שמיר, אשר פעלו יחדיו בהצלחה יתרה להורדת האינפלציה. מצב שונה בתכלית היה בממשלת נתניהו־גנץ, שבה נתניהו מנע העברת תקציב המדינה, ובממשלת בנט־לפיד, שהתאפיינה בכאוס.

ציבור גדול בישראל רואה בבנימין נתניהו מנהיג בלתי מעורער, חרף המשפט הפלילי המתנהל נגדו וחרף תיאורי הנהנתנות. הוא זוכה לאהדה גדולה, ועל פי כל הסקרים, גם למספר המנדטים הגדול ביותר. יש לכבד ציבור זה. יש גם לכבד את המחנה הנגדי, שעיקר מאווייו והאג'נדה שלו הוא למנוע מנתניהו לשוב לשלטון. בראשו עומד יאיר לפיד, איש שמנהל את מפלגתו באופן לא דמוקרטי, אבל מול הביקורות נגדו, הוא מספק לציבור שלו את התקווה למנוע את שובו של נתניהו, ולכן התמיכה בו במחנה הזה מובטחת.

בין נתניהו ללפיד, נראה כי הפוליטיקה הישראלית מפספסת אדם אחד, אשר יכול למנוע את מערבולות השנאה והמחלוקות בין שני הצדדים ולאחד את העם. מנהיג שבאמת יכול לרפא את החברה. זהו בני גנץ. מעבר להיותו שר ביטחון מעולה, הוא מקובל בשמאל, מצוי ביחסים טובים עם הימין ועם הליכוד, המפלגה הדומיננטית ביותר על המפה הפוליטית, ומקובל גם על הציבור החרדי ועל המגזר הערבי. גנץ הוא איש של איחוד, לא של חרמות; הוא לא נבנה על שנאת פוליטיקאים או מפלגות, אלא על עשייה. גנץ יכול להרכיב ממשלה שבה הימין והשמאל ירגישו שייכים. ישראל שייכת לכולם, לכל צדדי המפה הפוליטית. מגיעה לנו תקופת ריפוי עם מנהיג ממלכתי ומאחד שעסוק בעשייה ולא יקושש קולות בהתקוטטויות פוליטיות.

ימי בין המצרים הקרבים מספקים הזדמנות להיזכר מדוע חרב בית המקדש – בגלל שנאת חינם. גנץ, יחד עם נציגים מכל המפלגות ובלי לפסול אף גורם פוליטי, יכול אולי להשיב אותנו לישראל של פעם, להחזיר את התחושה שממשלת ישראל היא ממשלה של כולם, במקום להמשיך בקיפאון האינסופי, בזריקת בוץ פוליטי ובתחרות מי מתקוטט יותר עם יריבים ממפלגות אחרות.