מפעם לפעם אני מתרשם כי רשות האוכלוסין וההגירה, הפועלת בתוך משרד הפנים, לא לחלוטין מבינה לעומק את המשמעות של החלטותיה ואף את הנזק העצום שהחלטותיה עלולות לגרום למדינת ישראל. אכן, האינטרס המרכזי של רשות האוכלוסין וההגירה ברור וידוע. ברמה הכללית, אפשר בהחלט להזדהות עם הרצון לשמור על רוב יהודי מוחלט במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל מטרה מרכזית זו אינה יכולה לספק הסבר להחלטות שגויות ובלתי אנושיות, הפוגעות פגיעה אנושה בדימויה של מדינת ישראל ואף בתשתית ערכיה. גם לאלה יש חשיבות ומשקל ואפילו משקל גדול.

במסגרת שורת אירועים והחלטות של רשות האוכלוסין וההגירה, שזעזעו חלק מהציבור, ולא נחזור כאן עליהם, הוציאה הרשות לאחרונה נוהל, שאמור להיכנס לתוקפו באוקטובר, אשר לפיו לא יורשו מבקשי המקלט המתגוררים ב־17 ערים המאופיינות בריכוז גבוה של תושבים אלה, לעסוק בכלל העבודות המוצעות להם אלא רק במספר מוגדר ומצומצם מענפי המשק: מלונאות, מסעדנות, סיעוד, חקלאות ובניין. אולי כדאי שנחזור ונזכור: מבקשי המקלט הם בני אדם כמונו. הם אכן לא יהודים. חלק מאיתנו היה מעדיף שהם לא יגיעו לישראל, אבל הם הגיעו לכאן כמבקשי מקלט והם בני אנוש.

החלטה זו מעלה בפנינו מורשות היסטוריות של גזענות. אחת הדרכים למאבק ביהודים ולהשפלתם בגולה הייתה הגבלת העיסוק. זה התפרש על פני תקופות רבות בהיסטוריה ובארצות לא מעטות: האימפריה הביזנטית אסרה עליהם לשאת במשרות ציבוריות, וכן נאסר עליהם לקבל משרות בשירות צבאי או בתחום המשפט. בימי הביניים אסור היה עליהם להיות בעלי אדמות. הגילדות המקצועיות בכל התחומים סירבו לקבל יהודים כאשר ההשתייכות לגילדה הייתה התנאי לעיסוק במלאכה או במקצוע.

על פי מחקרו של פרופ' אריה טרטקובר, ברחבי רוסיה, דרום אמריקה ואף בארצות הברית מותר היה ליהודים במאה ה־18 לעסוק במסחר, הלוואה בריבית וחכירת מסים; והיו עוד איסורים לא מעטים שהלבישו על היהודים בגולה את הדימוי הדוחה של מלווים בריבית, והכנסייה לא היססה בשלב מאוחר יותר לתקוף אותם על כך. זה גם היה הדימוי שבו השתמש שייקספיר במחזה שאינו חופשי מסנטימנטים אנטישמיים בשם "הסוחר מוונציה". המלווה בריבית היהודי מחתים סוחר מוונציה על כתב ערבות שעל פיו אם אין הוא מחזיר את חובו, הוא ייאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו.

ויש עוד מורשת היסטורית, והיא נוגעת להודו העתיקה. כובשי מדינה זו בעבר שאפו לבדל עצמם מהתושבים המקומיים ובנו את מערכת הקאסטות - מערכת היררכית של שכבות חברתיות, שבה הכוהנים בראש, מתחתם אנשי הצבא ומתחתם קאסטת בעלי המלאכה או קאסטת האיכרים. היה איסור מוחלט על מעבר חלילה של חבר קאסטה אחת אל אחרת. בתחתית הסולם הם הציבו את בני הפריה, שביצעו את כל העבודות המלוכלכות, והיה אסור עליהם להיות במגע עם הקאסטות האחרות.

כשאנו אוסרים על מחפשי המקלט בישראל לעסוק בעבודות מסוימות, אנו מחקים את אחת מהתופעות הבזויות ביותר בהיסטוריה האנושית. האם באמת מוצדק שנעשה זאת? והאם אנשי רשות האוכלוסין וההגירה, קודם שהם ממליצים על אמצעים לצמצום מספר מבקשי המקלט בישראל, באמת חושבים מספיק על כל ההשלכות על תשתית הערכים שאנו בונים ועל דימויה של מדינת ישראל? את המחיר נשלם כולנו.

על פי התרשמותי, רבים מעובדי רשות האוכלוסין וההגירה הם אנשים שומרי מסורת המכבדים את המקרא. חבל שדווקא הם אינם שואבים השראתם מהמקרא: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם". (ויקרא, כ"ד 22); "וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, י"ט 33,34).