לא לגמרי הופתעתי, יש להודות, מההחלטה לפתוח בחקירה פלילית נגד העיתונאי אלי ציפורי. אותם אנשים, פחות או יותר, חדורי התאווה לשלוט ללא שום מגבלות, עמדו גם מאחורי הניסיון לקפד את ראשו של “ישראל היום” כדי למנוע פלורליזם תקשורתי. בנימין נתניהו, מי שכל חייו הציבוריים סבל מעיתונות עוינת, עצר בגופו את המהלך: הוא פירק את הקואליציה שבראשה הוא עמד על מנת למנוע את החקיקה שאותה יזמו אלה שגם היום הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא לצנינים בעיניהם.
כך או אחרת, מי שסבור שזימונו של ציפורי למשרדי להב 433, אותה יחידה שמאות מחוקריה גויסו כדי לתפור לנתניהו תיקים פליליים - אם לסכם את התרשמותי ממה ששמעתי עד כה בבית המשפט המחוזי בירושלים - נובע מתוך רצון לבער את הרע מקרבנו, הוא תמים ללא תקנה. העילה שבגינה נקרא ציפורי לחקירה נראית מופרכת לא פחות מהטענות שמועלות נגד נתניהו בכתב האישום שהוגש נגדו.
אבל לא רק זה העניין. עקבתי אחר החלטות של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, והרגשתי היא שיש משהו לקוי במנגנון קבלתן. ייתכן שזה קשור לקושי בלמלא תפקיד כה מורכב. בחנתי שלוש מהן ומצאתי שהן לוקות, לתפיסתי, באי־הבנה בסיסית של האופן שבו צריכות מערכות שלטוניות לפעול בדמוקרטיה ייצוגית, אבל תמיהתי הגדולה ביותר נולדה דווקא על רקע כאילו לגמרי לא פוליטי.
חוק יסוד: הממשלה קובע שהמדינה לא תפתח במלחמה ולא תנקוט פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל, ברמת סבירות קרובה לוודאי, למלחמה, אלא מכוח החלטת הממשלה. בתיקונים שעברו ב־2018 בחוק נקבע שהממשלה רשאית להאציל את סמכויותיה בעניין זה לוועדת שרים.
דא עקא, שר הביטחון בני גנץ וראש הממשלה יאיר לפיד, במקום למלא את חובתם החוקתית, פנו ליועצת המשפטית כדי לקבל את ברכתה לחיסול מפקד בכיר בג’יהאד האסלאמי, ללא אישור הגורמים האזרחיים - הממשלה או הקבינט.
נדהמתי כששמעתי את הדברים. לא הבנתי מאין היומרה של היועצת המשפטית להשתכנע שאין סכנה לפרוץ מלחמה לאחר שכמה טילים יחדרו מבעד לחלון דירה ויהרגו בה אנשים מרכזיים בארגון טרור שנתמך בידי איראן.
מה שמביא אותי לחשוב שתחת השלטון הנוכחי, הדמוקרטיה הישראלית גוססת. השארת הניהול של גלי צה”ל בידי ממלאת מקום עד לאחר הבחירות, אף שוועדת איתור החליטה לבחור באדם אחר לתפקיד, או מתן גושפנקה למינוי רמטכ”ל בתקופת בחירות - על אלה עוד אפשר להגן, אם כי בדוחק רב. אבל לא על ההחלטה החפוזה, לדעתי, שכל כולה ספקולציה.
יכול להיות שאני טועה - פניו של ציפורי בכניסה למתחם המשטרתי אינן מרפות ממני - אבל בקצב הזה, אנחנו עוד עלולים להתדרדר ליום שבו מישהו יחליט ששיטת הבחירות הנוכחית נותנת יתרון לא צודק, לדעתו, לרוב, ושצריך לשנות אותה באופן שיקבע, נניח, שיש להעניק ערך מוסף לקולותיהן של אוכלוסיות מסוימות.