מבצע "עלות השחר" והישגי צה"ל והשב"כ, כמו מבצע "חגורה שחורה" לפני שלוש שנים, אכן היו הצלחה ניכרת במובן הטקטי, אך גם אם יישמר השקט לתקופה מסוימת, לא ייווצר שינוי במשוואה בין ישראל לארגוני הטרור ולמצב בעזה בכלל. במערכה הפנים־פוליטית בישראל דווקא כן היה הבדל: בעוד שבמבצע הנוכחי האופוזיציה הממלכתית בראשות נתניהו נתנה גיבוי מלא לממשלה, במבצע הקודם האופוזיציה עשתה כמיטב יכולתה לערער את אמון הציבור בצדקת המבצע והצלחתו. אשר למבצע עצמו, אף שהג'יהאד האסלאמי יצא חבול תדמיתית, מדינית ומבצעית, בטווח הארוך יותר בעיות עזה נשארו כפי שהיו, וכך גם האופציות, או היעדרן, מבחינת ישראל.

כמו אחרי כל סבב מלחמתי, התעורר גם הפעם ויכוח על מערכת "הדיפלומטיה הציבורית" ("הסברה" לשעבר) שהתלוותה אליו. כמו בעבר, גם ב"עלות השחר" היה לאירוע מסוים פוטנציאל לקבוע את ההתייחסות הכללית אליו - אילו התברר שהרג הילדים בג'באליה היה תוצאה של פעולת חיל האוויר, גם אם בשגגה, שום הסברה לא הייתה מסוגלת להטות את הכף לטובת ישראל מבחינת דעת הקהל, ואילו הפעולה המוצלחת והמהירה של ישראל שהוכיחה שהשיגור הכושל של רקטה של הג'יהאד האסלאמי הוא שגרם לאסון, העניקה לישראל יתרון משמעותי בעימות על תמונת המלחמה.

ברם, הצלחה אחת, חשובה ככל שתהיה, איננה מסירה ממערכת ההסברה הישראלית כמה מבעיות היסוד שלה, חלקן בעלות מקורות היסטוריים. זכור הזלזול המופגן של גולדה מאיר כלפי נושא ההסברה - "הרי כולם יודעים שאנחנו צודקים", ואילו בתקופות אחרות לא מעט מהמאמץ ההסברתי נפל בין כיסאות הגורמים הפוליטיים השונים שרצו לשלוט בו. מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה אומנם תפס הפעם את הבמה, אך בכך לא יושרו כל ההדורים בין הגורמים השונים, לרבות דובר צה"ל ומשרד החוץ שאמור בעצם להיות המביא והמוציא בתחום הדיפלומטיה הציבורית.

הכפילויות האלה, אגב, קיימות לא רק אצלנו, וכבר הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה התקשה לתאם בין מוקדי ההסברה השונים, ויחד עם זאת חשש פן ריכוז יתר יעלה כלפיו טענות על תועמלנות בנוסח גרמניה הנאצית.

עובדה נוספת שאי אפשר להתעלם ממנה היא שבניגוד לעבר, עצם נוכחות התקשורת הבינלאומית בזירה, בנוסף לרשתות החברתיות, הופך את ההסברה הממוסדת והרשמית לפעמים למפגרת במרוץ על דעת הקהל. אך עוד לפני הכל, יש לזכור שדיפלומטיה ציבורית היא לא יותר מהמשך המדיניות בדרכים אחרות. כשלממשלה, בגלל ההטרוגניות הפוליטית והאישית שלה, אין מדיניות כמעט בשום נושא, יכולות ההסברה מן הסתם מוגבלות מיסודן.

רק לאחר מעשה, כלומר בתום המערכה הצבאית, נודע שהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה הכשירה את החלטתם של ראש הממשלה לפיד ושר הביטחון גנץ לצאת למבצע "עלות השחר" ללא אישור הקבינט, וזהו הכישלון השני (הראשון היה בעניין מינוי הרמטכ"ל) והחמור יותר של היועצת, קל וחומר בתקופת בחירות.

היועץ הקודם מנדלבליט, אגב, קיבל בעבר החלטה הפוכה. חוק יסוד: הממשלה קובע בפירוש שכינוס שרי הממשלה נדרש כדי לצאת למלחמה או ל"פעולה שעלולה לגרום למלחמה", ומערכת הביטחון סברה, כך לפחות טוענים לפיד וגנץ, שאין סכנה כזאת, ולכן אין צורך באישור הממשלה.

אך ייתכן שלמערכת הביטחון פשוט אין אמון רב בשיקול הדעת של ממשלה דולפת ובלתי מלוכדת, ולכן היא העדיפה לא לסכן את הצלחת ההפתעה במבצע. אפשר שצדקה, אך זה איננו משנה את העובדה שזו הייתה הפרה חמורה של כללי ההתנהלות במדינת חוק דמוקרטית (איפה הייתה התנועה לאיכות השלטון?)

אין אולי לבוא בטענות ליועצת המשפטית על שאולי אינה בקיאה בהיסטוריה ובתולדות המלחמות, אך לאדונים לפיד וגנץ, שרצו כנראה לזכות בצילומי סולו בתום המערכה, וכן למערכת הביטחון, צריך להזכיר שאין מלחמות שלא קורים בהן דברים בלתי צפויים. יתרה מזאת, ההיסטוריה יודעת מקרים רבים שההתלקחות של מלחמות נבעה מאירועים בלתי צפויים.