בהרבה מאוד מובנים, ישראל הגיעה לצומת מכריע בכל הקשור להחלטה לאן מועדות פניה במערכה בעזה. בניגוד לעבר, בנקודת הזמן הנוכחית מוכרחה ישראל להפגין נחישות ואחריות, להחליט מה תעשה - ולדבוק בקו זה.
נקודה מכרעת אחרת קשורה לחטופים עצמם: כפי שניתן היה להתרשם ממצבם של החטופים האחרונים שהשתחררו מידי חמאס, הזמן כעת דוחק יותר מאי פעם.
על רקע הדילמות האלה, ישראל ניצבת כעת בצומת שבו היא נדרשת להכריע לאן מועדות פניה. הגיעה העת להחליט. האם תלך להסכם כולל עם חמאס, על כל ההשלכות והמחירים שיש לכך, או שתחזור ללחימה וחידוש המערכה הצבאית עד לניצחון? האם תבחר לאמץ את האולטימטום של טראמפ, או שתפעל בניגוד לרוח הדברים שאמר – וגם במקרה הזה עלולות להיות השלכות מדיניות לא פשוטות לה?
ישראל אינה רוצה להיראות כמי שלא מיישרת קו עם נשיא כמו טראמפ, והיא גם לא יכולה להיתפס הססנית יותר ממנו. ניסיון העבר מלמד שהאמריקנים מעריכים החלטיות ונחישות, וגילויי חולשה נתפסים כסימנים שליליים.
זמן רב יושבת ישראל על המדוכה, ולא מכריעה לאן פניה. האפשרויות השונות לגיטימיות כולן, ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות, מחירים והזדמנויות. העיקר הוא לראות את המציאות נכוחה, לקיים דיון מושכל ומיודע על ההשלכות השונות, ולבחור באחת הדרכים. זו כבר לא העת להיסוסים. יהיה אשר יהיה הקו המדיני והצבאי שבו תבחר הממשלה, היא צריכה לפסוע בו כעת.