בתחילת שנות התשעים נדמה היה לחלקים בשמאל הציוני שקיר הברזל של ז'בוטינסקי ניצח. מכיוון שהערבים התייאשו מהניסיונות שלהם לחסל אותנו, הגיע הזמן להתפשר, לחלק את הארץ, לעשות שלום ובא לציון גואל.
הקונספציה הזו, שצמחה ועלתה באוסלו, הניחה שהבעיות שיש לנו עם העולם הערבי מקורן בהימצאותה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון, ומכאן ששורש הסכסוך הוא לאומי בעיקרו. ברגע שתוקם מדינת לאום פלסטינית היא תחיה בשלום עם ישראל, ומתוך כך כל שאר הסכסוכים שיש לישראל עם מדינות האזור ייעלמו.
קונספציית אוסלו כבשה את הפוליטיקה הישראלית בסערה. הסכם רדף הסכם: אוסלו א', אוסלו ב', הסכם וואי. תוך שנים ספורות הבאנו אלפי מחבלים מתוניס, חילקנו להם רובים ונתנו להם אוטונומיה מלאה. כשדברים יצאו משליטה המשכנו עם הקונספציה, גם כשכבר ברור היה שאין עם להסכים ועל מה. יצאנו מלבנון, יצאנו מעזה ובדרך בתי העלמין שלנו התמלאו בחללים ובנרצחים.
כשיצחק רבין הבטיח כי למרות שנתנו את עזה לערבים, "לא היתה עוד אף קטיושה ולא תהיה עוד אף קטיושה", הוא באמת האמין בקונספציית אוסלו. הוא לא העלה על דעתו כי היא תקרוס ותתנפץ יחד עם אלפי טילים שכוונו לא רק אל תושבי עוטף עזה, אלא לעבר מיליוני ישראלים בכל הארץ.
ההגונים והאמיצים הודו בטעות והתעוררו. אולם רבים ממשיכים להפיץ בדבקות משיחית את אותה קונספציה מסוכנת. החל מזהבה גלאון ("אין ספק שהפתרון לדאעש הוא הגעה להסדר עם הפלסטינים"), ועד ליריב אופנהיימר מארגון השמאל הקיצוני "שלום עכשיו".
במחקר הפסיכולוגי מוצגת תופעה הידועה כתסמונת שטוקהולם. מדובר בשבוי שמפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו. במדינת ישראל צמחה תסמונת אוסלו. מדובר בקבוצה לא מבוטלת של אנשים שפיתחו אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של הערבים.
כך, למשל, אמר נתן זך, "מסביב לעזה הקטנה.. הקימו רשת של קיבוצים. למה דווקא שמה? הנגב גדול". אכן, אנחנו צריכים לומר בקול רם כי גם השנה בגדנו, מרדנו, פשענו ורשענו.
התרעות פיקוד העורף