תנו לי רומנטיקה עכשיו!

יש ריח לסתיו, ריח של גויאבות. עדיין לא הצלחתי להבין אם זה טוב או רע. אני מניחה שסתיו זה טוב, וגויאבות אני עדיין מעדיפה רק להריח. כילדה שנאתי סתיו, אבל רק אולי כי "פעם לא היה כל כך חם". האמת היא ששנים צחקתי על כל מי שהתרפק על ריח הגויאבות, והנה עכשיו זה נחת משום מקום גם עלי.

מאוגוסט אני מחכה לסתיו, ובאחד הבקרים הרחתי דרך החלון התל אביבי הקטן שלי גויאבות, אלוהים יודע מאיפה. איך נפלו גיבורים. אני מוכנה להישבע שיש ריח גם לעלי השלכת. אלו שמתפוררים כשמרימים אותם, או כשדורכים עליהם בתוך ערימה קראנצ'ית של צ'יפס מעלים צהובים ואדומים.

שלכת ישראלית זו לא פיקציה, יש כזו פה ושם והיא נצפית בעיקר בגינות מטופחות על דשא סינתטי. אני יודעת שההשוואה בין צ'יפס לסתיו היא מעט חצופה, אך מתבקשת. מי שמכיר אותי טוב, יודע כי צר עולמי הקולינרי כעולמו של ילד בן 10, אם כי עדיין עשיר מבחינתי בתענוגות בסיסיים ופשוטים.

כמו השיר "רוח סתיו", כמו שחשבון החשמל שלי מתחיל לרדת פלאים. כמו הקרירות המענגת הזו כשיוצאים מהבריכה אחרי ששוקעת השמש. כמו העובדה שאין באמת גיל שבו מפסיקים לרצות להרים את החרובים הקטנים האלה שנופלים מהעץ, ולפתוח אותם בדרך מהסופר הביתה. אני עדיין עושה את זה מדי פעם. מה שבאמת מציק לי בימים אלה הוא החושך שנוחת פתאום בשעה שבע.

אני תוהה אם אפשרי לרכך את המלנכוליה באוויר, וסקרנית לדעת אם היא באמת קשורה למזג האוויר או שיש בה משהו עמוק יותר שמכריח אותי לעשות חשבון נפש דווקא בתקופה הזו. וכמובן שאי אפשר בלי רומנטיקה סתווית. זו שמצליחה לשבור גם את הציניות המקועקעת בלבו של כל ישראלי מצוי (או טיפוס מכחיש ומדחיק כמוני).

וזה קורה בדיוק כשרוח של לפנות ערב מזיזה איזה וילון דמיוני מאיקאה, כשברקע לחישות של טום וויטס. מדברים על האביב כעל העונה הרומנטית של השנה, ואני אף פעם לא מבינה למה להתאמץ באביב כשזה מגיע כל כך בקלות בסתיו. סתיו הוא ללא ספק הרנסאנס של הרומנטיקה. אולי כי יש בו משהו שמצליח לגעת במדויק בתפר הזה שנע בין שמחה למלנכוליה.

וכמוהו גם רומנטיקה, היא משמחת ולפעמים קצת מפחידה, אנחנו רוצים שהיא תימשך אבל יש לה אורך חיים יחסית קצר. רומנטיקה היא מצב נפשי, וכמו כל מצב רוח גם היא הפכפכה. בדיוק כמו סתיו.

אני מניחה שלו היה פה בארץ סתיו אמיתי, מצבנו היה טוב יותר בכל מובן שהוא. אולי הנפש הישראלית המחוספסת מפספסת את העונג הסתווי, כי אין פה שלכת אמיתית. המלנכוליה המלטפת הופכת מהר לדרמה, ובעיקר אין כאן שום עונה שאפשר באמת ליהנות בה מהפרקטיות של פריט הלבוש המיותר המכונה "מעיל רוח", זה שנרכש בחו"ל כי "זה יהיה נהדר לסתיו" אך נשאר קבור בארון.

ביום כיפור אני אוהבת לחשוב בעיקר על זמן. אנחנו בסתיו ובחוץ עדיין שרב, העונה מתעתעת מבפנים ומבחוץ. ולי נותר רק להביט בטירוף מסביב ולתהות איך הזמן עף לי, לעזאזל, כל כך מהר. יום אחד זה היכה בי, והבנתי שכשאת אסרטיבית, חדורת מטרה, ופעם מאוד מזמן גם בת 23 , כזושכל מה שהיא רואה לנגד עיניה הוא את העולם נכבש על ידה, את עשויה להצליח מאוד, אך להפסיד רגעים קטנים וחשובים לא פחות בדרך. את יכולה למשל להתעורר בוקר אחד ולגלות שאין לך תחביבים, מעבר לתחביבייך שהפכו לעיסוקייך.

את יכולה למשל לגלות שאת כבר מבוגרת מדי מלהגשים חלומות של נערות ולא לדאוג מהעתיד, כי פתאום הזמן טס לך בלי שהרגשת והנה הגיע הזמן שבו צריך להתחיל לפחד מההווה, כי העתיד שחלמת עליו אז כבר הגיע. ובכל זאת עדיין נדמה לפעמים כאילו הזמן עצר מלכת, למרות שהוא בעצם טס.

יש משהו מאוד משחרר בהבנה הזו שנוחתת פתאום, גם אם שנים מאוחר יותר, שמותר לחלום גם חלומות נוספים וקטנים וחסרי משמעות לכאורה ואף להגשים אותם. שמותר להביט לצדדים ולא רק ישר וקדימה. שמותר גם ליהנות מהדרך, ובעיקר להודות שלפעמים היא אפילו מענגת יותר מהמטרה עצמה.

אתם יודעים מה, אולי מגיע לסתיו הישראלי שלא החצב - ששעונו הביולוגי השתבש מזמן והוא מופיע כבר באוגוסט - יהיה זה שיבשר את בואו. הגויאבה מבחינתי היא המבשרת הרשמית המתאימה ביותר. יש משהו מאוד חד-משמעי בגויאבה. אי אפשר להתעלם מקיומה ואין לגביה קונצנזוס. בדיוק כמו כוסברה, בדיוק כמו חורף, בדיוק כמו רומנטיקנים, בדיוק כמו כדורגל, בדיוק כמונו.