אם הייתי צריך לבחור רגע אחד במעגל השנה, רגע שהייתי מבקש לשוב על כנפיו אל ימי ילדותי, זה הרגע שאחרי סיום צום יום הכיפורים. אבא ז"ל היה יוצא איתי אז החוצה, ממהר לתקוע יתד ראשונה בסוכה, מניח את מקלט הרדיו על אדן החלון, ובאוויר הייתה מתערבבת בהרמוניה של פעם בשנה המנגינה המונוטונית המבשרת למאזיני "קול ישראל" על החדשות הראשונות הקרבות ובאות, כשהיא משתלבת בהלמות הדפיקות של אבא על המוטות המחלידים.
רק שעה קלה קודם לכן נראו המתפללים שיצאו מבית הכנסת כאילו כל עניינם במשהו לאכול ובמנוחה הגונה, ועתה, רגע אחד אחרי, כולם עסוקים במרץ בבניית הסוכה, כאילו לא סיימו זה עתה את הצום המפרך.
יש משהו משמח ומרחיב את הלב בחג הזה, שהוא היחיד שבו נצטווינו "ושמחת בחגך", כאילו אפשר בכלל לצוות על מישהו לשמוח. כמה ימים לפניו, ביום הכיפורים, היינו עסוקים בעיקר ברוח. ניהלנו שיח עם בורא העולם, ביקשנו ממנו סליחה על מה שעוללנו בשנה שעברה, והבטחנו לו להיות טובים יותר בשנה הבאה.
סוכות הוא החג היפה מכולם משום שאנחנו מתפשטים בו מכל המסכות ומכל התחפושות, וכשאנחנו ערומים מכל פוזה, אנחנו הולכים אל המקום הכי טבעי שלנו. שם, בחוץ, כשאין לנו סביבנו את הקירות שבנינו, את מוצרי החשמל שרכשנו, את התמונות שעל הקיר ואת כל מה שהשקענו בו את מיטב כספנו, אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו ולגלות מי אנחנו באמת. בגודל טבעי.
כי בסוכות כולנו שווים. העשיר והעני, בעל הבית וההומלס. כולנו יושבים תחת אותה סוכה צנועה ודלה. כולנו מתכנסים בתוך המשהו הבסיסי ביותר, כמה מוטות עטופים בבד, ונזכרים כמה ארעיים החיים וכמה שבריריים הם יכולים להיות. כמה גם מי שאתמול ישב בבית של זהב, יכול מחר למצוא את עצמו הרחק למטה. "צא החוצה", אומר לנו ריבונו של עולם, "זכור מי אתה באמת, התחבר אל עצמך ואל משפחתך, התחבר אל האדם שבך, התחבר אל הערכים האמיתיים שלך, ראה מה אתה שווה כשאין עליך דבר, לבד ממך עצמך".
כי כשאנחנו נמצאים בין ארבע קירות ביתנו, בדירת הקבע האיתנה, קשה לנו להתחבר אל המצוקות שברחוב וקל לנו להידבק אל תחושת ה"אני ואפסי עוד" ואל ההרגשה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
בחוץ, במרפסת, כשאנחנו יושבים במבנה רעוע עשוי חתיכת עץ ומכוסה בד שמתעופף ברוח, גם הנטייה ליוהרה ולגאווה חוזרת פתאום לפרופורציות הנכונות. ומשום כך, בסוכות כולנו בלי בית. לא מתוך עצב. מרצון. מתוך שמחה ובחירה.
התרעות פיקוד העורף