התקציב של לפיד נטול תקווה, אבל מחירי הדירות עוד יירדו

אבל להצהרות לפיד שמדובר בתקציב חברתי עדיין איך סימוכין, לפחות בנוגע למצב הכיס והאוברדרפט. שר האוצר ניסה להמציא בתקציב "מנועי צמיחה" מלאכותיים. פקידיו, בראשות אמיר לוי, הממונה על התקציבים, גייסו אפילו את הדור הרביעי בסלולר כדי להוכיח שיש רפורמות.

את הקרדיט לירידה הצפויה במחירי החשמל בתחילת 2015 בזכות הגז הטבעי, ניכס לפיד לעצמו, במקום להעבירה לטייקון הגז יצחק תשובה. חוק המזון הוזכר אף הוא כהוכחה נוספת לנחישות הממשלה בטיפול ביוקר המחיה, אבל עם פרוץ מחאת המילקי הכל התפוצץ בפנים והעיב על חגיגת התקציב.

הדברים הקשים שאמר פרופ' טרכטנברג על יוקר המחיה, שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה, הגיעו מבחינת שר האוצר בעיתוי גרוע.הפרופסור דיבר על "פערי המחירים הבלתי נתפשים בין ישראל לעולם" ועל "הכישלון הגדול בהורדת מחירי הדיור". ואם כל זה אינו מספיק, לספר התקציב צורפו כמו בפוליסת ביטוח "האותיות הקטנות", שהעלו את מפלס העצבים.

מה שמעצבן עוד יותר הם התירוצים שסופקו. הורדת יוקר המחיה בתחום המזון אינה מציאותית בטווח הנראה לעין. למרות זאת, הצעירים נושאים את עיניהם בתקווה שעד חג הסוכות הבא לפחות מחירי הדיור ירדו.

דווקא בעניין זה אני מוצא מקום לאופטימיות זהירה.רשות מקרקעי ישראל, המחזיקה ב-93% ממלאי קרקעות המדינה, הפכה לדעת הפרשנים לאחראית העיקרית לבועת הדיור. בבנק ישראל לא היססו לשוב ולהתריע השבוע על הסחבת בשחרור המקרקעין ובהתחלות הבנייה.

המפתח להורדת המחירים אכן נמצא בשחרור קרקעות, אבל תמונת המצב בשטח אינה פשוטה כל כך. שטחי המקרקעין במדינה מסתכמים ב-21.7 מיליון דונם. 1.25 מיליון דונם מהם בבעלות פרטית והיתרה באחריות מקרקעי ישראל. אלא שמרבית השטחים אינם פנויים. 9.3 מיליון דונם מתוכם הם שטחי אש, 8.5 מיליון דונם הם גנים ושמורות טבע, והיתרה - קרקעות חקלאיות ושטחי תשתית.

הקרקע שנותרה אפקטיבית לבנייה מסתכמת ב- 5.25 מיליון דונם בלבד, 24% מהשטח הכולל. בפועל מתוכננים לבנייה 1.59מיליון דונם, שהם 7% מהשטח הכולל - מרביתם באזורי הדרום והנגב.

סיפור מחיר ה"מילקי" וחידוש רוחות המחאה החזירו אותי לפרסומת של שטראוס מלפני כמה שנים תחת הכותרת "הקרב על ה'מילקי'". בפרסומת מנהלות  חלי גולדנברג ואביבה פז קרב עגלות סופרמרקטים על ה'מילקי' האחרון שבמדפים.

אנשי המחאה מוזמנים לקחת את הפרסומת ולהפוך אותה לפרודיה על יוקר המחיה.אחת לשנה־שנתיים נוהג ישראלי  לשעבר שנקלע לרשת דיסקאונט באחת ממדינות אירופה או בארה"ב לחשוף את פערי מחירי המזון בחו"ל בהשוואה לישראל. לפני כשלוש שנים עסק "פרויקט תגלית" במחירי "פסק זמן". פעם אחרת הייתה זו "במבה".השבוע תפס את הכותרות ה"מילקי", ואולי בתחילת השנה נגלה את הקטשופ.

אז יופי: הנה ה"מילקי" מספק לצעירים את תמונת הניצחון לנטישה. אבל היי, האם ה"מילקי" מסמל את יוקר המחיה? רמי לוי השועל הבין זאת יפה כשהרחיב השבוע את מבצעי העוף בשקל ל"מילקי" בשקל. הללויה! מעבר למסך הססמאות הפופוליסטיות רצוי לבדוק כיצד הגענו עד הלום. איך נוצרו פערי מחירים של עשרות אחוזים, כאשר רק לפני 10- 15 שנים המחירים בישראל היו נמוכים בהשוואה לאירופה ובמיוחד בהשוואה לבריטניה.

עיקר הבעיה מונח לפתחה של הממשלה, שמדיניותה בשנים האחרונות העמיקה את הפערים. אלא שבמקום לטפל בשורש הבעיה, השכילו קברניטיה לנתב את הכעס לסקטור העסקי, אף על פי שאחריותו למצב מוגבלת.

הממשלה הנפיקה בשנה האחרונה שלל הוראות רגולטוריות לצמצום הריכוזיות, להגדלת התחרות ברשתות השיווק (חוק המזון), להסרת חסמי ייבוא (הפחתת מכסים, הגמשת התקנים) ולצמצום הוצאות הכשרות.

האוצר הכניס לפיקוח את השמנת ואת הגבינה הלבנה. בראיון לגל"צ הודיע השבוע לפיד שהוא שוקל הכנסת מוצרים נוספים לפיקוח. השבוע, שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה, התברר שהצעדים נכשלו. חוץ מססמאות, הממשלה כמעט לא תרמה למאבק ביוקר המחיה.