ואחרי הספר החדש, אחרי ההשקה הגדולה, הצילומים, החיוכים, הטלוויזיה, הפרסום, הרדיו, האינטרנט, ההורים המתרגשים ואהבת הקהל הגדולה, פתאום עייפתי.

הרגשתי את זה על הגוף, הרגשתי כאילו איזה מתמחה בבית חולים נתן לי זריקת מרץ גדולה מדי ולא דיווח על טעותו לאף אחד. לא נחתי, לא עצרתי לרגע והסתכלתי על הקהל שבא מרחוק לכבד את ספרי, לא צפיתי בכתבה שעשה עליי גיל ריבה והזלתי דמעת התרגשות. כן צפיתי בה 30 פעם וכן חייכתי, אבל יותר מהעובדה שאני בטלוויזיה ומהבדיחות שזרקתי לו תוך כדי הכתבה, המעמד לא ריגש אותי, או שבכלל לא היה לי זמן לעכל אותו, פתאום הכל התחיל להלחיץ, הלחץ נהיה מנת חלקי, דברים שבכלל לא תכננתי לעשות הפכו לסדר יומי.

אני לא מתבכיינת, נהפוך הוא - אם בראש השנה הקודם ידעתי שאת ראש השנה הזה אחגוג ככה, הייתי מקעקעת טבלת ייאוש על היד שלי, סיפור סינדרלה - מי חלם בכלל? והנה התגשם.

אחרי השקת הספר, חזרתי לביתי הקטן יחד עם מישהו שקצת נכנס לי ללב, הוא המנוחה הקטנה בין כל הבוהמה והכבישים הראשיים שאני חוצה בלי להסתכל ימינה ושמאלה. אחרי שפשטתי את שמלתי, הסרתי את האיפור ונכנסתי להתקלח, נשכבתי שם, על המיטה שלי. הוא חיכה לי ולא אמר מילה, הייתי אפופת פרסום ונרקיסיזם. את על גג העולם מרסל, גג העולם!

ומגיעים סמסים, ומגיעות שיחות, והשעה אחת בלילה, ופתאום שתיים והנה הגיע שלוש וזה לא נגמר, זה לא נגמר.

והוא מחכה, שותק ומחכה.

ואז הבחנתי במבטו, ואז בחיוכו, ופתאום רציתי את המגע שלו. פתאום כל השאר נראה לי כמו הבל אחד גדול, פתאום הבחנתי שוב בכמיהתי הכמעט אובססיבית לתשוקה, פתאום רציתי שיאהב אותי, אבל לא אהבה של לילה אחד, כי אם אהבת נצח. ואולי זה הרגשות שעטפו אותי באותו הערב, ואולי זה השקט שלו, והביטחון שלו, והידע שלו, שתכף יגמרו הברקים והרעמים ואשוב אליו, כמו ניצן יפה אחרי הסופה.

וכך היה.

כיביתי את הפלאפון, הבטתי בעיניו, ליטפתי את מצחו והייתי שלו, לילה שלם הייתי רק שלו.

בוקר אחרי, הוא התלבש מהר, אבל לא כי נתתי לו הרגשה של סטוץ, ולא כדי לברוח, ולא כדי להמשיך לכיבוש הבא, הוא התלבש ואמר: "אני למטה בקפה, תארזי דברים ספורטיביים ובואי".

וארזתי.

טייצים, נעלי ספורט וחולצות טישרט. כשירדתי אל בית הקפה שוב זיהו אותי אנשים, אבל הפעם ראיתי רק אותו, הוא פינה לי מקום בחצי חיוך ושתינו פינג'אן של יפו. בעל המקום לא הסכים לקחת כסף, אמר שזה עליו, לכבוד ההשקה.

בין לגימה לנשיקה הבטתי על הרחוב הקטן ופתאום הרגשתי פרפרים. הנה את יפו! כמה יפה את! כמה נטולת פוזה ופלסטיק! כמה קבלה יש בך. זוכרת מה קרה לפני שנה? את זוכרת אותי? זה היה סוף הקיץ, טיפות ראשונות של גשם החלו לרדת ואני יצאתי ממונית מלוכלכת עם קיטבג ועוד תיק יד. זה כל מה שהיה לי. זה וחמישים שקלים. עשרים שקלים שילמתי למונית, בחמישה עשר שקלים קניתי לחם, גבינה וטרופיות ואת מה שנשאר שמרתי.

זוכרת שבוקר אחרי ירדתי אל סמטאותייך? זוכרת איך נפעמתי מהנמל שלך? איך פלרטטתי עם המוכרים בשוק הפשפשים? יום שלם טיילתי כשחמישה עשר שקלים בכיסי. זוכרת שלחשתי לך בין רשתות הדייגים שאני עוד אצליח? שאם תקבלי אותי אלייך ותתני לי קצת זמן וקצת בית, אצליח?

הנה יפו, הצלחתי.

ועכשיו אני מאושרת, אני מאושרת יפו!

וחייכתי לעצמי. הוא הביט בי וחייך גם, לא אמר מילה, כמו קרא את מחשבותיי.

נסענו אליו הביתה, הוא ארגן לנו סופשבוע של בית וכך היה.

הכל היה טוב, הכל עבד כמו שצריך לעבוד, אבל אצל מרסל כמו אצל מרסל שום דבר הוא לא עד הסוף.

מעל שנינו ריחפה הילה לא בדיוק טובה וזוהרת, הידיעה שביום ראשון אני נוסעת לספרד, עם מישהו אחר.

אומנם ידיד אפלטוני לחלוטין, אבל עדיין - ביום ראשון אהיה על מטוס לספרד, אשן במלונות, אטייל, אוכל ואצחק עם גבר אחר, לא איתו.

אבל זה נקבע מזמן: רציתי חו"ל, רציתי קצת שקט.

אז בלילה שבין ראשון לשני, אחרי כמה שוקולדים מהדיוטי פרי עלינו אני, ויהורם ידיד שלי, על מטוס לספרד.

חמש שעות ערכה הטיסה, רוב יושבי המטוס מכוסים בכרבוליות וצופים באיזה סרט ישראלי, או תופסים תנומה, אם אחת מניקה את בנה, ג'ינג'ית שיושבת על ידנו מתמרחת בקרמים ומבליטה את חזה כמו פאם פאטאל אמיתית, וגבר גבוה עומד, מניח תפילין ומסנן תפילה חרישית. במקום לעצום את עיניי ולתת לגוף לנוח, ניסיתי להשתלט על כל הסיפורים שרצו לי בראש, רציתי לכתוב ולא היה לי איפה.

"מתי כבר נגיע?", אני שואלת את יהורם.

אבל הוא ישן, ישן חזק מדי.

אני מסובבת פניי אל החלון, ומביטה בעננים היפים. נו, ספרד! אולי תבואי חצי דרך אליי? אני רעבה אלייך, אמרו לי שאת מדינה של תשוקה, של אהבות נכזבות, מדינה של חום, אלכוהול ואוכל.

מתי כבר נגיע?

ונוחתים.

בביקורת הדרכונים גבר מסוקס עם מבט חודר וחיוך כובש שואל אותנו מאיפה אנחנו וחותם על הדרכון. הוא הוגה את שמי בצורה מושלמת ואני מדמיינת אותי ואותו בתוך טלנובלה, קופצת ישר לפרק 120, הפרק של החתונה, אחרי שעברנו את כל הרשעים והמוקשים בדרך. אני בוהה בו ומתאהבת.

יהורם קולט את מבטי החודר ומחזיר אותי למציאות: "מרסל! הוא עוד דקה שוכח שהיית פה". אבל אני אזכור אותו תמיד, חוויאר- כך אקרא לו ולכל ספרדי מעכשיו.

חוויאר.

ועכשיו סיפור:

מול בית הקפה הלבן, ברובע היהודי של טולדו, כמה צעדים מפסלו המעוצב של הרמב"ם, עמד גבר עם זיפים על פניו, חליפה שחורה עם חוטים סוררים ונרתיק גיטרה גדול.

גם דינה ישבה שם, עם שמלה אדומה, נעלי עקב אדומות יותר ותיק שחור, לשבור את הצבע. על שולחנה כוס אספרסו ועל אצבעה טבעת חדשה שנראית יקרה מכפי שעלתה.

דינה ישבה לבדה, והנגן עמד לבדו.

והם היו לבדם, בבית קפה לבן ברובע היהודי של טולדו.

נגן הגיטרה הביט בעיניה של דינה ואמר "הולה". דינה חייכה וענתה "הולה".

"מוזיקה?", שאל.

"סי!", ענתה.

הוא התיישב על הרצפה הרטובה מטיפות הטל, פרש את נרתיקו, הוציא גיטרה אדומה והחל לכוון אותה.

דינה קראה למלצר השמנמן והזמינה עוד קרואסון. היא הביטה באצבעותיו של הנגן מכוונות את הגיטרה, ציפורניו היו ארוכות מהרגיל ועל ידיו ורידים בולטים. דינה לקחה נשימה ושתתה עוד שלוק מן הקפה. כמה זמן לא נגעה בידו של גבר. כמה זמן ידו של גבר לא נגעה בה.

ואף על פי שספרד הייתה טובה אליה, וגם האחוזה הגדולה מעל הנהר של טולדו הייתה טובה אליה, וגם המשרתות היו טובות אליה, והאוכל, והבגדים, כולם היו טובים אליה, ואף על פי כן - התשוקה היא היחידה שלא הזהירה לה פנים, רק היא הייתה אכזרית אליה.

כי כשהיה חוזר מפגישות העסקים, מוריד את בגדיו המסתירים את משקלו הרב, מוותר על מקלחת ונכנס אל מיטתה עם בוקסר וריח חזק של יין, הייתה מרגישה איך עולה בחילה גדולה בבטנה ואיך כל רצונה הוא אוהל מעברה, עם תלושי מזון וגבר קצת יותר רזה, עם ריח קצת יותר טוב וורידים על הידיים.

הנגן מנגן לדינה שיר על אהבות
ודינה רוצה את ישראל

ומישהו עובר וזורק לו חצי יורו והוא אומר "גרסיאס סניור" ולא מזיז מבטו מדינה

והקרואסון על שולחנה מתקרר
ודינה רוצה שיאהבו אותה
והוא ממשיך לנגן בלדה, על אישה נעזבת
שעומדת על הצוק בטולדו
וחושבת לשלוח יד בנפשה
ושתי בחורות צעירות עומדות ומדברות
ומסתירות לדינה את הנגן
אז היא קמה, נוטשת את שולחנה ואת תיקה ונעמדת על ידו
והוא מרים פניו אליה ושר לה, ועוצם את עיניו
ופוקח אותן שוב
ודינה רוצה בית
כי לפעמים קר בספרד
והיא בכלל נולדה לחום.

והוא מסיים את השיר,
הבחורה ששר עליה לא התאבדה בסוף, היא
חזרה לביתה אפוף העצב
ויתרה על החופש שבבחירת המוות.

ודינה מאוכזבת מסופה של הבלדה,
אבל מאושרת מהמוזיקה והכמיהה ששם הנגן
באוזניה.

אז הולכת אל תיקה
מוציאה שטר של מאה יורו ומניחה בנרתיקו של הנגן
והוא אפילו לא מבחין
עיניו עצומות והוא כבר בשיר אחר, כבר שכח
שלפני רגע עמדה לידו אישה עצובה עם שמלה אדומה.

כשהיא מסתובבת ללכת
היא מרגישה יד עם ורידים
מלטפת את רגלה.

דינה מחייכת
וממהרת אל ביתה,
היא כאבה מספיק
עכשיו תלך להסתכל לתשוקה בעיניים.

בטור הבא אכתוב לכם עוד מספרד אבל עכשיו אני יוצאת לשתות עוד קצת יין ולהתגעגע.

חג שמח

על גג העולם

הכל היה טוב, הכל עבד כמו שצריך לעבוד, אבל מעל שנינו ריחפה הילה לא בדיוק טובה וזוהרת: הידיעה שביום ראשון אני נוסעת לספרד, עם מישהו אחר