דגל שחור-לבן: ההתפשטות של דאעש עשויה לשנות המגמה בישראל

התופעה של ערבים ישראלים שמצטרפים לשורות דאע"ש עדיין שולית. אבל גם ערביי ישראל, כמו האזור כולו, עוקבים בעניין אחר התפשטות הארגון. אם יצליח לבסס מדינה אסלאמית בעיראק ובסוריה, הוא עלול לסחוף אחריו עוד רבים, גם מישראל. בינתיים הפעולות הרפות של ארה"ב ושל אלה שהיא מכנה בנות בריתה, רק מחזקות את הביטחון העצמי של אנשי דאע"ש. אם תימשך המדיניות הרופסת של הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, היא עשויה להבטיח את המשך ההצלחות של הארגון.

לשב"כ ידוע על כ-30 ערבים ישראלים שהצטרפו עד היום לארגוני ג'יהאד בסוריה, בהם גם דאע"ש. באוגוסט נהרג בסוריה ד"ר עת'מאן עבד אלקיעאן, בן 26 , תושב הפזורה הבדואית שבנגב שהתגייס לשורות דאע"ש. עד לפני שנה עשה עבר אלקיעאן סטאז' ברפואה במחלקה הכירורגית של בית החולים ברזילי באשקלון. המחשבה שמי שעד לא מזמן ניתח ישראלים החליף את אזמל המנתחים בסכין לעריפת ראשים - מצמררת.

אבל כשמסתכלים על המספר הכולל של הערבים הישראלים שהתגייסו לדאע"ש, מדובר בסך הכל במספר זניח מתוך אוכלוסייה של 1.7 מיליון. בהקשר הזה, ערביי ישראל לא שונים מאוכלוסיות מוסלמיות במדינות מערביות אחרות. אין כמעט מדינה מערבית שלא יצאו ממנה מתנדבים לדאע"ש. ברוב המקרים בשיעור דומה לזה שבישראל, מתוך כלל האוכלוסייה המוסלמית, למעט צרפת ובריטניה שמובילות את טבלת המתגייסים.

הסלפייה-ג'יהאדייה, הזרם הרדיקלי באסלאם שמתוכו צמחו אל-קאעידה ודאע"ש, לא הצליח עד היום לקנות אחיזה של ממש בקרב ערביי ישראל. אומנם קם להם סניף בנצרת ובענתא שבמזרח ירושלים, אפילו נפתח גן ילדים של הסלפייה - אבל רוב ערביי ישראל לא נהה אחריהם. התנועה האסלאמית בישראל, מבית המדרש של האחים המוסלמים, הייתה ונותרה הגוף הדומיננטי שמאחד את הדתיים שבקרב ערביי ישראל. כמו אחותה בעזה, חמאס, גם התנועה האסלאמית בישראל רואה בסלפים אויבים שיש להדביר.

כל זה לא בא להרגיע ולומר שערביי ישראל שלווים ומרוצים תחת גפנם ותאנתם. להפך: בקרב הצעירים שבהם יש מגמה גוברת של תסכול וניכור ממדינת ישראל. תחושה של מדינה שדוחה אותם ולא מציעה להם עתיד. קיימת גם אכזבה מהמנהיגות שלהם, שנראית עסוקה יותר בדאגה לפלסטינים מאשר לרווחתם של האזרחים שבחרו בה. לצעיר ערבי בישראל יש אופק מאוד מצומצם בהשוואה למקבילו היהודי, מסיבות שונות. חלקן לגיטימיות וחלקן תוצאה של גזענות והזנחה ארוכת שנים.

כמו בני גילם היהודים, גם הערבים נוכחים ברשת החברתית ונחשפים להקצנה הגזענית ולהתבהמות של חלקים מהיהודים בישראל. מאז "שובו אחים" מוצפת הרשת בהתבטאויות חסרות מעצורים של ישראלים, שמתחרים ביניהם על פירוט דרכים יצירתיות להרוג ערבים. אם פעם זו הייתה נחלתם של טוקבקיסטים אנונימיים, הרי שכיום אנשים מפרסמים קריאות כאלה בשמם המלא ובתמונתם. ההקצנה הזאת רק מגבירה עוד יותר את הניכור של הצעירים הערבים ואת התחושה שישראל דוחה אותם. חלק מהזעם המצטבר משתחרר מדי פעם בהתפרצויות כמו אלה שראינו במהלך צוק איתן, אבל הוא מוביל רק מיעוט מקרב הצעירים לבחור בדרך של הקצנה דתית.

ככלל, נראה שהשאיפות של הצעירים הערבים בישראל לא שונות בהרבה מאלה של מקביליהם היהודים. גם הם רוצים לעבוד בהייטק, להשתכר היטב ולחיות חיים טובים, וכמו רבים מהיהודים גם הם היו שמחים "לעלות לברלין", אלא שלערבים גם האפשרויות האלה מצומצמות. לכן בשב"כ עדיין רואים במצטרפים הישראלים לדאע"ש תופעה שולית, אבל כזו שיש לה פוטנציאל להתרחב. בסוריה ובעיראק מתחולל עכשיו הקרב על פניו ועל עתידו של המזרח התיכון ועתיד העולם המוסלמי. לתוצאות הקרב הזה יהיו השלכות גם על האוכלוסייה הערבית בישראל ובינתיים לא מסתמן שום כוח שיעצור את ההתפשטות וההתבססות של ארגון הטרור הרצחני.

קואליציה בעירבון מוגבל היו שתהו מדוע טורח דאע"ש לתעד ולהפיץ את הזוועות שהוא מבצע ובכך מקומם עליו את העולם כולו. מתברר שפעיליו היטיבו לזהות את החולשה של העולם המערבי ובעיקר את זו של ארה"ב, וידעו שהפצת הסרטונים רק תחשוף את הרפיסות ואת חוסר הרצון של העולם המערבי להתמודד איתם. מדי בוקר אנחנו מדווחים כי ארה"ב תקפה ארבע או חמש מטרות של דאע"ש בסוריה. זה מספר מגוחך.