כבר הגעתי לשבע רשימות ממוגנטות לדלת. שבע! דרור מונע ממני לרשום את השמינית כי הוא חושב שצריך להשאיר מידה של שיקול דעת עצמאי לצוות המובחר שישמור על הילדים בשבוע הקרוב אבל העין שלי מתחילה לקפוץ אז הוא לוקח צעד אחורה.
מרגע לרגע אני מבינה ש״חופשה ללא הילדים״ הופכת להיות אצלי רחוקה מאוד מחופשה כפי שהכרתי אותה עד לפני שנתיים וחצי. אני לא זוכרת כמה פעמים אמרתי לעצמי בראש שמגיעה לי החופשה הזאת לפני שהבנתי שאני לא אאמין בזה לעולם וכדאי שפשוט אסע ואנסה ליהנות.
הכרטיסים נקנו, ההכנות נעשו ועכשיו זה קורה: עברתי עוד שלב בדרך להפוך לאמא שלי. כמה היא אוהבת לטייל וכמה היא אוהבת לשנוא את זה. כמה היא נהנית לראות מקומות חדשים וכמה היא אוהבת לגלות שיש שם קליטה בטלפון הסלולרי כדי לשאול שוב את סבתא שלי איך היא מרגישה ושוב לא להאמין לתשובה שלה. תמיד תהיתי איך אבא שלי מרגיש בכל הסיפור הזה ועכשיו אני מבינה. מסכן דרור.
כבר הרבה שנים לא התרגשתי לפני טיסה. מאוד ציפיתי לחופשה ומאוד שמחתי להגיע לנתב״ג, אבל אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שממש הרגשתי מין קוצר נשימה מעורב בבחילה לפני נסיעה. עוד שלוש שעות אנחנו נוסעים לשדה, משאירים את הילדים בארץ והבטן מתהפכת לי. עכשיו כשאני מתארת את זה אני מבינה שכנראה מדובר בכלל בהתקף חרדה אבל לא נהיה קטנוניים. סל החרדות הולך ומתמלא עם השנים ואם אני יכולה להגניב איזו תופעה תחת הגדרת ״התרגשות״ - אני אעשה זאת בלי למצמץ.
וזו בדיוק הנקודה: עוד לא פגשתי בחורה שלא תיארה את עצמה במצב הנפשי שלי ואת בעלה שלא הבין מה הסיפור הגדול. אין לי הסבר או אפילו תיאוריה לעניין הזה אבל זה המצב. בין התהיות ״למה הייתי צריכה את זה?״, פתאום מתגנבות לי שאלות שמערערות לי את כל התפיסה הפמיניסטית שלי. תספרו לי על הורות שוויונית, על הגבר החדש והרגיש, על מעורבות אבהית ועל ענייני מגדר אחרים - בשורה התחתונה ולפי מדגם לא מייצג: אבות משחררים הרבה יותר בקלות.
אם רק היו ממציאים לתופעה הזאת איזו גלולה, נשים היו מרגישות הרבה יותר טוב עם עצמן וילדים היו גדלים להיות הרבה יותר בריאים בנפשם. נו מילא, תמיד רציתי להתחיל חופשה בהתמוטטות עצבים.
התרעות פיקוד העורף