מה משותף לשלושת אלה? הסבלנות היתרה שאנחנו מפגינים כלפי המקור שממנו הם באים. ההתנהגות שלנו מול הטרור הערבי הולכת ומזכירה יותר ויותר את התנהגותה של אישה מוכה, שעסוקה כל העת בלהסביר לעצמה למה היא אשמה בסימנים הכחולים שיש לה על הגב.
אני לא מדבר על אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", שפוטר את הערבים מאחריות לרצח התינוקת, מחמת הרוגז שקפץ עליהם מאז רצח מוחמד אבו חדיר, ומחמת זה שיהודים גרים בסילוואן וערבים לא יכולים להתפלל בהר הבית בחגי היהודים. אני גם לא מדבר על שמעון שיפר, הפרשן המדיני של העיתון, שמשוכנע שהפתרון לטרור הערבי יגיע אם נפתח במו"מ על המקומות הקדושים ונאסור על יהודים להתיישב בירושלים. אני לא מדבר אפילו על המגישה של יומן הבוקר בגלי צה"ל, שלמחרת הרצח תהתה אם חיוני לגור בעיר דוד.
התרעות פיקוד העורף