בערבו של יום שבת, 4 בנובמבר, הייתי כמעט מאושר. עכשיו אני חייב לעצור כאן ולהגיד למי ששרד את המשפט הראשון שזה לא עוד טור של נהי ומספד ביום השנה ה-19 לרצח יצחק רבין. כלומר, במידה מסוימת הוא כזה, אבל... אתם יודעים מה? תנו לי חמש דקות ואז תחליטו לבד.
ובכן, לקראת מוצאי השבת של 4 בנובמבר 1995, הייתי כמעט מאושר: מעט לפני תחילת העצרת הסתובבתי כתרנגול בכיכר מלכי ישראל, מביט בהנאה על מה שהיה אמור להיות התוצר הכי מרשים בתיק העבודות שלי.
כבר כתבתי כאן פעם - ואינני יכול שלא לחזור על כך שוב - איך יום קודם לכן הצגתי, כחלק ממשרד פרסום קטן, כמה רעיונות לקמפיין עבור בכירי מרצ. מהדגשים שקיבלנו ב"בריף" עלה שהבעיה העיקרית של מרצ היא שחלק מתומכיה מזהים את תהליך השלום עם רבין, פרס וביילין, ונוטים לשכוח איך שולמית אלוני ויוסי שריד שכבו במשך שנים על הגדר שרבין ופרס דילגו מעליה בדרכם לאוסלו. לפיכך על אחד השלטים שהצגנו, נכתבה בגדול המילה "שלום" ומתחת, בקטן יותר: "עבודה של מרצ". אני מניח שאפילו ממרחק של 19 שנים, מיותר להסביר את הקריאייטיב.
מישהו מ"צעירי מרצ" שנכח בפגישה, ראה את הססמה, התלהב וביקש את רשותנו להשתמש בה להפגנת השלום שתתקיים למחרת.
כשעתיים לפני העצרת עברתי בכיכר, רק כדי לראות איך מה שנהגה ביני ובין שותפי יומיים קודם לכן, הפך לשלטים וסטיקרים שהופצו ברחבי הכיכר.
אלמלא הייתה הפועל חיפה שלי מפסידה כמה שעות קודם בחוץ למכבי פתח תקווה, אפשר שהייתי מאושר באמת.
מספרים שגם רבין היה מאושר באותו הערב - שבפעם הראשונה חש באהבת ההמון אחרי חודשים ארוכים של שנאה מפעפעת. רק דבר אחד העכיר את רוחו: הסטיקרים ההם של מרצ שניסו לקחת ממנו את הקרדיט... בצילומי הטלוויזיה מאותו הערב נראה רבין הזועם גוער ברן כהן ממרצ בגין המדבקה שהוצמדה לדש חולצתו, עד שהאחרון מראה לו, שניות אחדות לפני שירת "שיר לשלום", כי הסיר אותה.
הנה כי כן, צחוק הגורל הוא שמול כל מבקשי רעתו, דווקא לי הייתה אחריות עקיפה לפעם האחרונה שבה השתחרר מרבין ה"ערס" הג'ינג'י המפורסם שבתוכו.
עמיתי למוסף, רון מיברג, כתב כאן לפני שבוע שהרצח ההוא לא שינה את מהלך ההיסטוריה. אני מסכים איתו: רבין של אותם ימים כבר החל לפגר אחרי נתניהו בסקרים - ואין כל יסוד להניח שסדרת הפיגועים שהתרגשה עלינו בחודשים הבאים, הייתה עושה לסיכויי הבחירה שלו אחרת משעשתה לקמפיין של שמעון פרס.
התרעות פיקוד העורף