אי אפשר להשתחרר מהרושם כי הרשימה על "נתניהו הפחדן" (chickenshit) במגזין האמריקאי "אטלנטיק" אינה אלא מעשה בלעם: בא כתב חצר, שליח של הבית הלבן, מנסה לקלל את ראש ממשלתנו בשפת ביבים, מוסיף לכך איומים - ונמצא מברך! לביבי זה רק הוסיף נקודות, ופקידי הממשל האמריקאים הבכירים אותם ציטט הכתב הצטיירו כחבר ריקנים חסר אחריות;
הרשימה הביאה ברכה לאיראן, שלמדה שבעתיד לא מאיימת עליה שום פעולה צבאית ישראלית; והפלסטינים עלצו בוודאי לשמוע כי כל עוד אובמה הוא נשיא ארה"ב, אין הם צריכים למהר ולהתפשר (אם בכלל עלתה במוחם מחשבה כזאת).
אז הנה שלוש הערות בעקבות המעשה. הראשונה: אין כל ספק שההכרזה על הכוונה לבנות עוד למעלה מאלף יחידות דיור בשכונות היהודיות שבמזרח ירושלים הכעיסה את הממשל האמריקאי בצורה בלתי רגילה. ביבי יכול אלף פעם להצהיר שזכותנו המלאה לבנות בעיר הבירה שלנו. מה לעשות שרוב העולם לא מכיר בכך, ובשבילו "מזרח ירושלים" היא בבחינת שטח כבוש שנמצא מעבר לקווי 1967.
לא רק זאת. כל בנייה במזרח העיר, כמו גם ברחבי יהודה ושומרון (שלא בגושים), נתפסת לא רק כלא לגיטימית, אלא כמיועדת לסכל את "חלוקת ירושלים" ולהקשות על הקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי,ולכן, ככזאת המחבלת בהשגת שלום עם הפלסטינים.
הנקודה הארכימדית של החולשה המדינית שלנו היא בנושא הזה. כל הנימוקים האידיאולוגיים בזכותנו ההיסטורית על ירושלים וארץ אבותינו אולי נכונים, אך בשלב זה אין להם לגיטימציה בינלאומית שלה חשיבות עליונה.
לכן, לפחות לדעתי, כל נושא ההתנחלויות לא מצדיק להיכנס בשבילו למאבק עם ארה"ב והמערב ולשלם על כך מחיר מדיני וכלכלי כבד. שונה הדבר בנושאים שיש לנו בהם אינטרסים ביטחוניים חיוניים וקל להסבירם ולהיאבק למענם.
הערה שנייה מעלה סימן שאלה. קשה לי להבין מדוע ממשל אובמה הכי כועס עלינו מכל עמי העולם. מדוע הוא טורח להשפיל את שר הביטחון שלנו, לגדף את ראש הממשלה שלנו, לשבת מולו עם רגליים על השולחן ולהביע ללא הרף דאגה מכל צעד ישראלי? והרי ישראל היא אולי בעלת הברית האמינה היחידה שיש לארה"ב באזור, ואולי בעולם.
הנקודה השלישית נובעת מהשנייה. כמה מהפרשנים אצלנו, בעיקר החולים ב"סרטן ביבי", מתנבאים כי אובמה יתנקם בביבי, בוודאי אם בבחירות השבוע לשני בתי הנבחרים יזכו הרפובליקאים, ולאובמה לא יהיה מה להפסיד.
מאוויי לב? אולי. אבל דומני שהדבר הכי חכם מצדה של הממשלה בראשות נתניהו יהיה להרגיע, לא להתגרות, לא להיראות צודקת כל הזמן, ואולי הכי חשוב: לא לתת שרים חסרי אחריות "לכבוש את ירושלים" כמו שהם רצו לכבוש את עזה לפני זמן קצר.
התרעות פיקוד העורף