נמאס לגדל ילדים עם רגשות אשם

זו השנה הראשונה שבה הצלחתי למצוא חניה ליד האוניברסיטה די בקלות. כשאני אומרת די בקלות אני מתכוונת לשלושה סיבובי חיפושים בלבד - שיא חדש של חיפושים בתחילת שנה. כל החששות, ההתרגשות, הציפיות לקראת שנת הלימודים הזו שאני מחכה לה כבר שלוש שנים, מתנקזים כולם לחיפושי החניה שלפני השיעור הראשון. אם מצאתי חניה בקלות רבה כל כך - השנה לא יכולה להיות רעה.

בלילה שלפני החזרה לאוניברסיטה הלבשתי את הקטנה בחולצה ועליה הכתובת  ."I love mummy" קיוויתי שמעבר לתפילות שלי, המסר יעבור אליה בדיפוזיה במהלך השינה, יחלחל לחלומות שלה וימלא לה את המחשבות. תשעה חודשים הצלחתי לגנוב איתה, הרבה יותר מהאמא הישראלית הממוצעת, והנה אני נעלמת לשנה הקשה ביותר מתחילת המסלול הארוך הזה בתקווה שהיא תזכור מי אני בסופו.

לפי תוכנית הלימודים אני אמורה ללמוד לקרוא אק"ג בשבוע הראשון, אז אולי אבין מה גורם ללב שלי להתכווץ עכשיו כל כך חזק בלי היכולת להשתחרר בחזרה. "ברגשי אשם תלדי בנים", זה היה הפסוק המקורי, ואז החליטו בוועדה לתכנון הילודה שהניסוח מרתיע מדי, אז שינו ל"בצער". לא משנה כמה שעות אני אעבוד, לא משנה כמה נהדרת המטפלת שלנו, לא משנה כמה איכותי יהיה הזמן שאבלה איתם כשאהיה בבית - תמיד אני ארגיש שיכולתי להיות אמא טובה יותר.

השבוע הגעתי לשפל המדרגה כשביקשתי מאמא שלי לקחת קופסאות עם אוכל הביתה. בספר "איך להיות הורה מושלם בעשרה צעדים" בישול ארוחה חמה מדי יום הוא כלל אצבע שממוקם בחמישייה הראשונה. דרור שורף פסטה, ואני פשוט לא מוצאת את הזמן או את האנרגיות להכין משהו מתוחכם יותר מפרוסה עם קוטג׳, וכך נתקעו הילדים שלנו עם חוסר ביטחון תזונתי שאינו קשור למצב הסוציו-אקונומי. ביש מזל להם. בחורה בת 30, אמא לשני ילדים, מבקשת מאמא שלה שתכין לה אוכל.

הצעד הבא הוא לבקש ממנה שתכתוב לי פתק למרצה שלי שלא הרגשתי טוב ולכן נעדרתי מהשיעור. עליבות. אבל תודה, אמא. התכנון שלי לא היה אידיאלי, בלשון המעטה. השנים האלה היו עוברות הרבה יותר בקלות, אילו הייתי מתחילה את כל הסיפור הזה בגיל 21 , בבית של ההורים, פנויה ללימודים ובירה. בזמן שמצמצתי, הגעתי למצב שבו אני משכנעת את עצמי שארבע שעות שינה מספיקות כדי להישאר בהכרה ולהחזיק שלושה כדורים באוויר - בית, לימודים ועבודה. עד כה אף אחד מהכדורים לא נפל, אבל הניסוי עוד רחוק מלהסתיים.

אנחנו דור עם שסעים קשים ביותר באישיות: אנחנו רוצים לטרוף את העולם, כי כל השנים אמרו לנו שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים אבל אין לנו בהכרח אמצעים לממן את הדרך. אנחנו רוצים להקים משפחות גדולות, אבל החברות שבהן אנחנו עובדות ורוצות להתקדם בהן מציעות לנו להקפיא ביציות ולחכות לגיל 40 (מי אמר גוגל?). יש לנו רגשי אשם קשים על היעדר הנוכחות שלנו בחיים של הילדים, אז אנחנו קונים להן מתנות ומתפלאים שהם גדלים להיות מפונקים.

ובנוסף, כנראה מהתבוננות בהורים שלנו, אנחנו בונים על כך שכשנצא לפנסיה נזכה לגדל סוף-סוף ילדים, אף על פי שאלה בכלל יהיו הנכדים שלנו. וחוזר חלילה. אבל עכשיו ברצינות. עם כל הדיבורים על יוקר המחיה בארץ והניסיונות להקל על הורים צעירים, משהו ענק הולך כאן לאיבוד. כל הצעות החוק, כל הרפורמות, כל התכנונים מכווני כלכלה במובן הטהור שלה. הרחבת תחולת חוק חינוך חינם והרחבת החופש הגדול היו הצעדים האחרונים, אבל אליהם מתווספות הקריאות להכיר בתשלום למטפלת וגם לפעוטונים כהוצאה מוכרת, ויש שמועות על כך שהמדינה שוקלת לקחת על עצמה את עניין הצהרונים - הכל טוב ויפה.

למה אף אחד לא מדבר על התפקיד של המדינה בשימור זכותו של אדם לקיים חיי משפחה? לא רק להביא ילדים לעולם אלא גם אשכרה לגדל אותם. זאת אומרת, שיחקתם אותה עם עניין הגנים מגיל 3 (אף על פי שיש עוד הרבה מה לעשות בכל הקשור לביצוע, כן?), אבל מה עם חקיקה שמחזקת את זכותנו לחנך בעצמנו את הילדים שלנו? להיות נוכחים בחיים שלהם, לאכול איתם מדי פעם ארוחת צהריים, לא לבזבז את כל ימי החופשה שלנו על בייביסיטר כפוי בגלל אי התאמה בחופשות? למה לא להגדיר, למשל, את השבוע האחרון של אוגוסט כשבוע הדממה של המדינה? ואקאנס א-לה ישראל.

אין לימודים, אין קייטנות - אין עבודה - משפחות נאלצות לבלות ביחד, השם ישמור. הארכת חופשת הלידה בתשלום (לא מלא כמובן, אני לא משוגעת) היא לא חיה שתומצא כאן. אם נצליח להצטרף למדינות שמקדשות, גם אם רק באופן רשמי, את הזכות של עובד ליהנות בביתו מסביבה נטולת עבודה - ללא מענה למיילים והודעות - גם זה לא ייראה בעיני מגונה. רגשי האשמה תמיד יהיו שם, לפחות עבורי. אני אנסה לראות את הילדים שלי כמה שיותר, ואני בטוחה שאהיה אמא פחות גרועה ממה שעובר לי בראש, אבל מחקרים מוכיחים פעם אחרי פעם שאנשים מאושרים, עם חיי משפחה מלאים וטובים וזמן פנאי לעצמם, הם גם עובדים טובים יותר. מה אכפת לכם לנסות?