מי כאן חולה הנפש?

לפי השיח הדומיננטי בתקשורת הממוסדת, נטלי כהן וקסברג איננה מטורפת. מאידך היא בהחלט כזו על פי התקשורת הלא ממוסדת - האינטרנט. כהן וקסברג, למי שלא היה מחובר למדינת ישראל השבוע, היא אמנית שמאלנית, שהחליטה להעלות לרשת סרטון שבשיאו עשתה את צרכיה על דגל ישראל כאשר ברקע מתנגנת שירת התקווה.

קל לפטור את כהן וקסברג בטענה שהיא מטורפת, אבל בגלל שליטת המטורפים בשיח הממסדי, אז היא בעצם לא. לפי העיקרון של "מלכוד 22", כשכולם מטורפים השפוי הופך למשוגע. בעולמנו, האדם המודרני לא בא במגע עם חולה הנפש. מאז ימי הביניים המשוגעים נמצאים בבתי המשוגעים, ונדחקים אל מחוץ לחברה. הם אינם חלק מהשיח הפוליטי, משום שאינם יכולים להיות שותפים לשיחה אינטלקטואלית.

לכן האליטה האינטלקטואלית מגדירה לאורך השנים את נאמני הר הבית כ"הזויים" ו"מטורפים". ברגע שהם כאלה, אין צורך להתמודד עם הטענות שלהם. החלוקה שמוציאה את המשוגע אל מחוץ לתחום החברה, יותר משהיא מלמדת על המשוגע, מלמדת על החברה. גבול ה"תבונה" קובע את מעמד המטורף. כהן וקסברג וחבריה בפנים, יהודה גליק וחבריו בחוץ.

לחולה הנפש אין הגדרה אחידה לאורך ההיסטוריה. חברות שונות מגדירות בצורה שונה את חולה הנפש. במילים אחרות, הגדרת חולה הנפש מצביעה על הדרך שבה מגדירה החברה את עצמה. הגדרת "המטורף" חושפת מה החברה מוכנה להכיל, ואילו פעולות הן כל כך יוצאות דופן עד שאין להן מקום חברתי בקרב בני התרבות.

במקרה הטוב, זהו התת-מודע שהוציא את נאמני הר הבית אל מחוץ לגבול ואל מחוץ לדיון. זהו ויכוח בין תפיסת עולם שמאלנית, המבקשת למחוק מאישיותו ומתפיסת עולמו של האדם כל רגש של זהות, לבין תפיסת עולם ימנית, שמבינה שהאדם הוא תוצר של תרבות, ולכן הוא מעריך אותה ושומר עליה.

כהן וקסברג מייצגת היטב את הרעיון כי מוקדי הזהות הקולקטיביים, כמו הדגל, ההמנון, או הר הבית, הם ייצוגים של דבר מה חסר ערך, אמונה או רגש. הם מקור מעולה לסרקזם, המבקש להציג את הפרימיטיביות הנלעגת של הלאומי והדתי, אבל מציג בסופו של דבר את מחלת הנפש שלה.

עצם הטיעון המבקש לשים במרכז את "האדם", תוך ניתוק ההקשר התרבותי שלו, הוא מעשה אלים. זוהי בחירה לראות באדם רק ישות רציונלית, ולכן זו בחירה אנטי-הומניסטית, שמציגה את האדם כאוסף מקרי של אטומים ותאים ביולוגיים, ועוקרת את רוח האדם ואת תרבותו - שהופכות אותו למה שהוא.