ערן זהבי לא לבד: האלימות בספורט תמיד הייתה כאן

מוטי קינד. כמה מכם זוכרים את השם? קינד היה כדורגלן בקבוצת מכבי רחובות. ב-6 בדצמבר 1975 התקיים משחק דרבי בין קבוצתו למכבי כפר גבירול, במסגרת ליגה ג'. כדרכם של משחקי דרבי, בייחוד באזור רחובות, המשחק היה סוער, ואוהדי כפר גבירול פרצו למגרש כמה וכמה פעמים.

השחקנים ביקשו מהשופט להפסיק את המשחק, אך הוא סירב. בדקה ה-65, במצב של 0-1 למכבי רחובות, הוא שרק לעבירה שבוצעה על שוער רחובות. אוהדי כפר גבירול הזועמים פרצו למגרש והכו את שחקני רחובות. אחד מהם, שמעון קרוה שמו, דקר את מוטי קינד בלבו באמצעות סכין. קינד צעד כמה צעדים ואז נפל לקרקע, מתבוסס בדמו, למול חבריו. הארץ, כמובן, רעשה וגעשה. ובצדק.

ההתאחדות לכדורגל החליטה לפרק את מכבי כפר גבירול, הצעד הכי קיצוני שניתן לנקוט אותו, ושר החינוך דאז דחה לאות אבל את משחקי הליגות לאמצע השבוע. שמעון קרוה, שהיה אז בן 17, נידון לעשר שנות מאסר.

כי מי שלא ממש שולט ברזי הספורט הישראלי, והתעורר לכותרות הבוקר שאחרי, עשוי לחשוב שאכן מדובר באירוע "חסר תקדים בחומרתו". "קו אדום שנחצה". "רגע מזעזע לכדורגל הישראלי". וכל יתר הקלישאות, שהצליחו להשתלט לגמרי על הכותרות. מה שכן היה פה הוא שילוב של זיכרון קצר, התלהמות אינסטינקטיבית כמעט של תקשורת ופוליטיקאים, ובעיקר - הבמה והעיתוי שבהם כל זה התרחש.

כשמדובר בדרבי תל אביבי, המועבר בשידור חי בטלוויזיה, כשהשחקן הנפגע הוא ערן זהבי, הכוכב הכי גדול של הכדורגל שלנו כרגע, הכל זוכה לווליום מטורף בעוצמתו. להזכירכם, מדובר באירוע שהסתיים ללא כל נפגעים, בניגוד למקרים שהזכרתי, ולעוד אין ספור מקרים ידועים פחות שבהם אוהדים ושחקנים נפצעו.

שוב, כל זה לא אומר שלא צריך להעניש את כל המעורבים בחומרה. ולשבת ולחשוב מחדש כיצד להשיב את הביטחון האישי למגרשים. אבל בואו נודה באמת. בשקט, לא נעים, אבל נודה: ספורט ואלימות הולכים יד ביד. הם עובדים על אותם יצרים, על אותן חולשות אנושיות, על אותו רצון לפורקן.

מדי פעם הם נפגשים, זה בלתי נמנע. במדינות "תרבותיות" בהרבה מאיתנו, כמו אנגליה, נהרגו עשרות אוהדים ביציעי כדורגל. הלכתם פעם למשחק בברזיל/טורקיה/ארגנטינה/יוון? מה שקורה אצלנו זה מבוא לטבעונות, ביחס אליהם. אז תפסיקו כבר להזדעזע ולרקוד על הדם. בייחוד אתה, הקורא א. ברקוביץ' ("כדורגל זה לא מלחמה"), שהורשע בעבר בתקיפה ובאיומים של מאמן קבוצת נוער, והיה שותף עם ג'ון הארטסון לאחת הקטטות הזכורות ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי.