"כישלון אובמה", כך מתארת התקשורת העולמית את תוצאות בחירות האמצע בארה"ב. הכותרות מצדיקות את הדהודן התקשורתי כשאתה בוחן בחירות מנקודת מבט ספורטיבית, ומהיום להיום. לטווח ארוך ובאחוזי הצבעה סבירים (40%) אני (ומומחים גדולים ממני) מעריך שקואליציית המיעוטים תכה את הרפובליקנים בסיבוב הבא. ולא מעט בגלל אובמה.
יש כמה תשובות טובות לכך שכישלון הדמוקרטים בבחירות נחשב כישלונו של אובמה, ואף אחת מהן אינה עונה על התביעה האמיתית ממנהיג רציני. זו הכלכלה, טמבל, קבע ביל קלינטון כשפיצח את קוד הבחירה של האמריקאים. אם אכן כך, לא ברור מדוע נשיא שהרים את הכלכלה מהרצפה שאליה ריסק אותה נשיא רפובליקני (ומדיניות כלכלית רפובליקנית) מוצג כלוזר.
כדי לנסות להבין את צופן ההצבעה של מה שקרוי הרוח האמריקאית, חייבים קודם כל לצאת מבועת ה"ניו יורק טיימס" וג'ון סטיוארט. אחר כך לאכף את הסוס ולדהור בערבות המערב הפרוע. ותוך כדי דהירה בין האינדיאנים או הערבים, להעלות באוב את ג'ון ווין וג'ון מקיין ולקנח בצפייה בפוקס ניוז.
רק אז ניתן לנסות להבין איך נכשל נשיא שמטרתו המוצהרת והמעשית היא חיסכון בחיי חיילים אמריקאים. שלא לדבר על כך שחלק מהממסד עדיין תקוע בימים שבהם ה-CIA ניהל את העולם באמצעות חיסול ממשלות עוינות, והתאגידים האמריקאיים ניהלו במקומן את המדינה הסוררת התורנית.
רון בן ישי כתב ב-YNET ש"בכירים בישראל טוענים שסביב אובמה התגבשה קבוצה שדוגלת בהתחמקות מעימותים בכל מחיר". וזה נכון. במקום להסתער, אובמה מארגן קואליציות בינלאומיות פלוס סנקציות. כך הדף את פוטין מאוקראינה, כך הוא מנהל נגד דאע"ש קרב בינלאומי שיחסל את הכוח הצבאי והמותג. ודאי יצוץ ראש נחש אחר, משום שהבעיה הבסיסית של טיפול בחלקים הבעייתיים של החברה הערבית היא תהליך ארוך ומסובך.
הכיוון של אובמה הוא להרגיע קונפליקטים ולטפל בבעיות באמצעות כסף ואמפתיה, לא חיילים ואמל"ח, ויחד עם זאת לשרוד במערכת פוליטית אכזרית נוסח "בית הקלפים" מול קווין ספייסי ודומיו. גם אם הוא מגיע על תקן האחות תרזה של מועצת שיקגו, הוא עדיין מחזיק בבגאז' ארגז כלים מושחז של פוליטישן כל אמריקאי.
מילת המפתח היא "במסגרת המגבלות". הוא עדיין חי בתוך עמו, וכדי לשרוד את דעותיו ולדחוף את רעיונותיו הוא הולך בין הטיפות של פשרות מסריחות. גם אם לטעמו יש טעם להסיר את האמברגו על קובה, הוא לא יפתח חזית פנימית שתקים עליו את הקובנים של ג'ב בוש בפלורידה לפני בחירות האמצע.
כיום, כשהוא משוחרר מנטל המפלגה הדמוקרטית, יש לו מרווח פעולה די גדול בנושאי חוץ. למשל טיפול נחרץ נמרץ יותר במזרח התיכון. ברור שלא ניתן להתיר את הקשר הגורדי הישראלי-פלסטיני ללא אבחת חרב חיצונית, וברור שלא ניתן להנחית את החרב הזאת ללא ארה"ב.
כפי שזה מצטייר בימים אלה, עניבת החנק הבינלאומית מתהדקת סביב צווארה של ממשלת הימין בישראל. מכרים בוושינגטון מסבירים לי שכל ארץ אירופית שמכירה בפלסטין עושה זאת בהשראת ארה"ב, אם לא בתיאום חשאי עמה. הכוונה של אובמה היא להוריד את ממשלת ישראל מן העץ ואם אפשר על הברכיים. ניתן להניח ולקוות שזה יקרה בקרוב.
כדרכו, אובמה יבצע את המהלך הזה באמצעות קואליציה חיצונית ופנימית. וכבר אני רואה שזביגנייב בז'ז'ינסקי וברנט סקוקרופט, שני יועצים לשעבר לביטחון לאומי בממשלים רפובליקניים, מתייצבים לצד דורשי הלחץ.
השאלה שמעבר לבחירות האחרונות היא מה אובמה יעשה מחר, לכשיפרוש, כשהוא משוחרר מנטל הוכחת האמריקאיות על פי ג'ון ווין. אני מניח שהוא אמור לשאול את עצמו אם הוא הולך להיות אהוב העם האמריקאי, או אהוב העולם. הימור: הוא יהיה ילד טוב כדור הארץ. וטוב שכך.
התרעות פיקוד העורף