זה לא יוקר המחייה, זה אנחנו! ליאור דיין נכנס בדור שלו

הסתבכתי, אני אומר לעצמי בכל פעם שאני חוזר מאחד מאולפני הטלוויזיה שבהם אני מנחה תוכנית או מהגג כפאנליסט.

הלוואי שהיינו עכשיו בשנות ה-90 העליזות, כשכתבים בעיתון קיבלו משכורות עתק, אני אומר לאשתי מאוחר יותר כשאני מגיע הביתה מאחד האולפנים. כן, הלוואי שזה היה ככה, אשתי תמיד אומרת בחזרה.

לפני שנה בערך אשתי ואני החלטנו שאנחנו לא מוכנים להשתתף במרחץ הדמים של מחירי השכירות בתל אביב ועברנו לרמת גן. "אני לא מוכן להמשיך לשלם את המחירים המופרכים האלו", אמרתי אז. ונחשו מה? הדבר המופרך היחיד בסביבה היה ההחלטות שלי. תוך פחות מחצי שנה חזרנו העירה, לא לפני שהתפלשנו ביחד עם עשרות דיירים פוטנציאליים בתוך דירות בכל רחבי העיר ונלחמנו על הזכות להיות השוכרים המאושרים.

הדבר המצחיק הוא שהפאניקה בקרב השוכרים הפוטנציאליים בתל אביב היא כה גדולה, עד כדי כך שידוע לכל מי שמחפש דירה, שאין לו יותר מדי זמן לחשוב. אם אתה רואה דירה שאתה חושב שאתה אולי, במקרה, מעוניין בה, עליך להכריז על כך בפני המשכיר בהקדם האפשרי. כלומר, כבר כשאתה רואה את הנכס. במערב הפרוע הנדל"ני הזה אתה לא יכול להרשות לעצמך להתמהמה. אם תתקשרו למשכיר חצי שעה אחרי שפגשתם אותו, יש סיכוי מצוין שמישהו כבר לקח לכם את הדירה.

ההתרפסות הזאת בפני בעלי הדירות גורמת להם להיות אכזריים במיוחד, וחלקם אף מסתובבים עם פנקס בידם. אם אתה אומר שאתה רוצה את הדירה, הם מואילים בטובם לרשום אותך ברשימה שלהם, לאלפני שהם שואלים אותך לפשר עיסוקך, מצבך הפיננסי וליציבות מערכת היחסים שלך (שלא תיפרד חלילה מבת הזוג ותיאלץ לעזוב את הדירה).

אין טעם להסתיר את זה. מה שאני אומר זה שהדלק האמיתי מאחורי יוקר המחיה הוא הפינוק הלאומי של הדור החדש, חוסר היכולת של כולנו - ילידי שנות ה-80 וה-90 - להתמרד נגד תרבות הצריכה שעליה גדלנו.

כלומר, אני חושש להגיד את זה, אבל נדמה לי שיש אמת בטענה - שעולה תמיד בהקשר הנדל"ני- שאנחנו דור של מפונקים. אולי בעצם צריך לדייק. אנחנו דור של הרבה מאוד מפונקים, שבגלל העובדה שהם מוכנים לשלם את המחירים הלא מציאותיים של המציאות המפונקת שלהם, הם גוררים אחריהם גם את ה"לא מפונקים"- כי עדיין גם אלו שלא מוכנים להשתחוות בפני תרבות הצריכה, סובלים ממחירים גבוהים שמושפעים ישירות מהבולמוס של המפונקים.

זה די פשוט: כשיש מי שמוכן לשלם בתל אביב 1,200 שקל על זוג נעליים או 8,000 שקל על דירת ארבעה חדרים, זה ישפיע גם על מחירי הדירות והנעליים בפריפריה הרחוקה, היכן שה"לא מפונקים", נטולי הפוזה, מוכנים להתגורר.

ויכול להיות שאין כל רע בלרדוף אחרי הפוזה כפי שנהוג בדור שלי, אלא שצריך לדעת לקחת את האחריות ולהודות בזה. הודאה היא הצעד הראשון. משם אפשר להמשיך אל עבר מקומות כמו חקיקה של חוקי פיקוח על שכר הדירה (כפי שיש במדינות רבות באירופה, מה שמכונה "rent control"), מתוך הבנה מוחלטת שלדור הנוכחי אין מעצורים ויכולת להשתלט על ההתמכרות שלו לחומריות, ועל כן יש להגביל את אלו שמנצלים זאת בצורה מוגזמת.

צריך לעצור את הניצול והעושק של החזירים (כמו למשל בעלי הדירות ויבואני המותגים) שמרוויחים הון עתק על חשבון החולשה של דור שלם.

מכאן יהיה אפשר להמשיך להתגורר בדירות עם הפרקט הסינטטי, להאכיל את הכלב שלנו במזון תוצרת חוץ ולהעמיד פנים שאנחנו מצליחנים ומאושרים. יחי הזיוף.