אין טקסט שלא מתלווה אליו סאבטקסט, ואם צריך להגדיר מה ההבדל ביניהם, הרי שהטקסט הוא המילים והסאבטקסט הוא הכוונה. לכן כשמסתכלים על מה שמתחולל אצלנו בשבוע האחרון, מתגלה הסיבה האמיתית לחוסר היכולת להגיע לרגיעה. כשנציגי הימין מתחרים ביניהם על תדמית ה"קשוח־המרתיע", לדוגמה, הם לא באמת משדרים ביטחון.

ביטחון מגיע מהיכולת להגיע להסכמה מתוך מקום של עוצמה, ומהכישרון ליצור קואליציות כדי לקדם אינטרסים משותפים בחוכמה. רק מי שמרגיש חלש חש צורך לעורר פרובוקציות כדי "להוכיח" שהוא יכול. כך שבין נתניהו, בנט וליברמן, עם תיבול מזדמן של פייגלין וחוטובלי, כדאי שנבהיר שהאיומים שהם משחררים משכנעים רק את המשוכנעים, ובעיקר נשמעים כמו בִּרבורים. כדי לחוש ביטחון, אנחנו זקוקים למנהיג אחראי שיודע לעשות יותר משהוא יודע לדבר, ולא לעדת גיבורים דמיקולו שצועקים באגרוף קפוץ ואז רצים לראות איך זה השפיע על הסקרים.

הבעיה היא שגם נציגי השמאל רק מחריפים את המצב במקום לתרום לפתרונו. השאלה אינה באמת אם יהודים וערבים יכולים לחיות פה בדו-קיום, אלא היא אם יהודים וערבים שמעמידים פנים שהם רוצים את הדו-קיום יפסיקו לפעול נגדו. כשאחמד טיבי מלין שהשוטרים לא הרגו את יגאל עמיר אבל כן הרגו את הערבי שתקף ניידת בסכין שלופה, הוא לא באמת מוכיח שיש פה אפליה. הוא רק מראה שבעיניו, הכי נכון כרגע לתת הצדקה וגיבוי לתוקף הבא.

טיבי. צילום: פלאש 90

אותו כנ"ל תופס גם לגבי זהבה גלאון וכנופייתה. אם היא מתיימרת לייצג דרך של שלום, שתאתגר את עצמה גם בקורטוב שלום פנימי. ההתייחסות הקבועה שלה לכל "הימין", כאילו הוא פושע מוקצה מחמת מיאוס, היא לא דרך של הידברות או רגיעה, אלא של הסתה. נדמה שכולם משחקים בפוליטיקה זולה על גבינו, וזה אולי עוד נסבל בדרך כלל, אבל לא כשהמשחק הזה מסכן חיי אדם. מי שמתיימר להיות מנהיג מטעם הימין ולא מגנה קריאות של "מוות לערבים", רק מאפשר את המשך התופעה.

ומי שרוצה דו-קיום מטעם השמאל, שיפסיק להתבכיין על אפליה מדומה ויתחיל לפעול כדי לצמצם את האפליה האמיתית. שיגייס תקציבים, שיצרף עוד חברי כנסת ליוזמה שלו ושיחוקק חוקים. שירד לשורש הבעיה. נוצר מצב שראשי רשויות, שבאמת רוצים להרגיע את ענני האלימות, צריכים להתהלך בין הטיפות של הפוליטיקאים והפעילים למיניהם, הששים אלי כותרות. זה לא רק מצחין מאינטרסנטיות אישית, זה חוסר מוחלט של אחריות.

מנהיגי הימין מתיימרים לקחת אחריות גדולה יותר על חיי אדם, אבל בפועל חותרים למצב שמשמר קונפליקט, המהווה איום גדול יותר על חיי אדם. מנהיגי השמאל, לעומתם, פשוט התרגלו לשקר. הם לא באמת בוחנים את עצמם על פי מעשיהם, אלא על פי איך שנדמה להם שהם מצטיירים בעיני קומץ מצביעיהם. אז, פוליטיקאים יקרים, ובאמת לא משנה לאיזה צד אתם משתייכים: התדמית שאתם מחפשים באמת נחמדה, אבל מציץ לכם הסאבטקסט. מי שבאמת רוצה רגיעה, מפסיק להאשים צד אחד ולהצדיק את השני. דו־קיום, כשמו כן הוא: שני צדדים שרוצים לחיות יחד ולהסתדר, וגם מוכנים לעשות משהו בעניין, כמו להתמתן, לדוגמה, ולא רק להאשים מישהו אחר.

נציגי השמאל רק מחריפים את המצב

דו-קיום, כשמו כן הוא: שני צדדים שרוצים לחיות יחד ולהסתדר, וגם מוכנים לעשות משהו בעניין, כמו להתמתן למשל, ולא רק להאשים מישהו אחר