יש לי נטייה להתעסק בטפל. המשני תמיד ריתק אותי יותר מהעיקר. הדברים שמסביב, המסגרת והקנקן, העסיקו אותי יותר ממה שיש בהם. אני מודה, שלאורך השנים העיסוק הצדדי משך את תשומת לבי, ולכן הואלתי לפספס את העניינים העיקריים שאנשים דיברו עליהם, לטובת סגנון לבושם וטעויות בלשונם.
תמיד קומם אותי, למשל, שבסרט קולנוע מסתפקים במשפט "אני אאסוף אותך בערב", ללא ציון מדויק של הזמן והמקום שאליו יילכו השניים, ומאיפה הוא יאסוף אותה בדיוק, האם הם יסתמסו עוד לפני המפגש, ואם כן, מדוע הוא לא ציין זאת ואמר "אני כבר אסמס לך לפני שניפגש, ואז נקבע בדיוק מתי ואיפה".
כבר בפרק הראשון של הסדרה המעצבנת והמעציבה "ערסים ופרחות", יושבים ערסים על ספסל ומתלוננים על כך שלא הכניסו אותם, לא נתנו להם, לא קיבלו אותם, ובמקום הראשון - התלונה הנפוצה ביותר היא שאומרים על המזרחים שהם מתלוננים כל הזמן. מעניין מאיפה זה מגיע.
אך יותר מהתלונות ומהערסים, ומהרעיון שגם אני מזרחי ולא התלוננתי על זה, ואבא שלי, שנולד בעיראק והושלך למעברה באור יהודה, ועדיין לא ניהל חיים של תלונות על קיפוח וטענת מסכנות בלתי נגמרת - יותר מכל אלה - עניין אותי הספסל שעליו הושיבו את הערסים.
מדובר בספסל נחושת מברזל ועץ מרהיב ביופיו, אשכנזי עם טאץ' טורקי שמצולם פרונטלית לאורך כל הפרק. מצד אחד, קשה להתעלם ממנו, ומצד שני, באמת שאין צורך להתייחס אליו. ובכל זאת עקבתי אחרי כותרות הסיום כדי לראות מאיפה רכשו את הספסל ולברר מה שוויו (לא כתבו).
התרעות פיקוד העורף