הערבים מעולם לא הזדקקו להצדקות כדי לרצוח יהודים

לפעמים, כמו בשבועות האחרונים, דווקא יהודים הם אלה שמסייעים להם למצוא את אותן ההצדקות. לא תוציאו ממני מילה טובה על "ישראל היום", אך החקיקה נגד העיתון היא מעשה אנטי-דמוקרטי. ומדוע אנחנו זכאים לכמה הסברים ממשה איבגי על 261 אלף השקלים שלקח מהמדינה על יום עבודה

קלמן ליבסקינד צילום: רענן כהן

1. אברהם שלמה זלמן צורף, סבא של יואל משה סלומון, נרצח על ידי ערבים שלא התלהבו מפעילותו לחידוש היישוב היהודי בירושלים. כשהיה בדרכו לתפילת שחרית, הם תקפו אותו והכו אותו במכות חרב. זה קרה בספטמבר 1851. מאז רצחו ערבים עוד אלפי יהודים בארץ ישראל. לפעמים הם עשו את זה במסגרת מוגדרת של "פרעות" או "אינתיפאדה", לפעמים לא התעקשו למצוא קודם מסגור מדויק.

אברהם שלמה זלמן צורף נרצח 97 שנה לפני "הנכבה", 116 שנה לפני "הכיבוש" ו-163 שנה לפני שחברי הכנסת משה פייגלין, שולי מועלם וציפי חוטובלי עלו להר הבית. אז למה בכל זאת הוא נרצח? משום שערבים לא צריכים הצדקות כדי לרצוח יהודים. לפעמים, כמו בשבועות האחרונים, יהודים הם שמסייעים להם למצוא את ההצדקות הללו. הם מסייעים להם משום שהם מתקשים לקבל את העובדה ששונאים אותנו בגלל מה שאנחנו מייצגים ובגלל שחזרנו הביתה, לארץ ישראל. אבל לא רק בגלל זה.

הם מסייעים להם גם בגלל שהם עסוקים כבר הרבה שנים בטיפוח האשליה שלפיה עם הערבים ניתן יהיה לעשות שלום. ומכיוון שהמשך הרצחנות הערבית עלול לפגוע באשליה הזאת, קל להם יותר להסביר לעצמם שאנחנו אשמים שרוצחים אותנו. זה בדיוק מה שקורה כאן בשבועיים האחרונים, כשמתברר שלא הערבים אשמים בהתפרעויות, אלא היהודים. יש משהו בלתי נסבל בעובדה שיהודי עולה להר הבית, שומר על מצוות הסטטוס קוו, לא מתפלל אף שזו פגיעה קשה בחופש הפולחן שלו, ולא מרים יד על איש, וכשהערבים תוקפים אותו באלימות הוא נדרש להתמודד עם הטענות של התקשורת ושל כמה פוליטיקאים שהוא מבעיר את השטח.

לא הערבים שתוקפים אותו, לא אלה שמספרים שאל-אקצא קדוש להם אבל מתייחסים אליו כמו אל מחסן תחמושת. הניסיון להאשים את הקורבן באלימות החייתית של הצד השני, הוא לא פחות מתמיכה בטרור. ובכלל, סליחה, איזה סטטוס קוו בדיוק השתנה בהר הבית לאחרונה? יהודה גליק, ח"כ פייגלין וחבריהם עולים להר כבר שנים ארוכות.

הם לא שינו דבר בהתנהגותם. הדבר היחיד שהשתנה הוא שהערבים החליטו לעלות מדרגה ולנסות לרצוח את גליק. ואם זה אמור להביא לשינוי הסטטוס קוו ולהפסקת עליית יהודים אל ההר, משום שערבים שרואים יהודים על ההר לא יכולים לשלוט על יצרם, שיחשוב כל אחד מה המשמעות מרחיקת הלכת של הדבר הזה.

אם היה אירוע בכפר כנא, אז אנחנו מבינים שיש להם צורך לזרוק עלינו אבנים בחורה, להשליך עלינו מטעני חבלה בפוריידיס ולעשות לנו לינץ' בטייבה. אם שלושה יהודים רצחו את מוחמד אבו חדיר בירושלים, ברור שאנחנו צריכים לדעת להכיל התפרעויות של אלפים וניסיונות פגיעה שלהם ביהודים באשר הם. הן התקשורת והן השמאל לא יקבלו אף פעם התפרעות קולקטיבית שכזו אצל יהודים, לא ביצהר, ולא בבאר שבע. הם יקבלו אותה אצל הערבים מתוך ראייה גזענית שרואה בערבי יצור נחות ואלים, שאי אפשר לצפות ממנו להתנהגות אנושית סבירה ושקולה.

ובכלל, הגיע הזמן פעם אחת ולתמיד לבדוק את הטענה שלפיה האלפים שמשתוללים ומיידים אבנים הם מיעוט, בעוד הרוב מעוניין בדו־קיום ומבקש שקט. ערביי ישראל יכלו, לו רצו, לבחור לכנסת מנהיגות מתונה. אבל הם לא רוצים. הם מעדיפים את עזמי בשארה, חנין זועבי ואחמד טיבי. האם זה לא מלמד עליהם משהו? כשנדון כאן חוק הגיוס, היו מי שחשבו שזה יהיה נחמד אם כאזרחים שמבקשים שוויון זכויות, גם הם יתרמו משהו. לא בצבא. בשירות לאומי. אבל הערבים התנגדו. המילה "לאומי" הפריעה להם.

כשהם מקבלים מדי חודש את תשלומי הביטוח הלאומי הם חיים עם המילה הזאת בשלום, אבל כשמבקשים מהם להשתלב ולתרום, פתאום היא בעייתית עבורם. את הבלון על הקיפוח שלהם ועל הרצון שלהם בדו־קיום כדאי לפוצץ. ציבור שלא מוכן לתרום למדינה ולחברה דבר, ציבור שמתגייס באופן אוטומטי בהפגנות ובדגלים לצד האויב בכל פעם שהוא קם עלינו, ציבור שמרים עלינו אבנים ובקבוקי תבערה בכל עת שמשהו מרגיז אותו, אומר משהו שכדאי לנו להקשיב לו. הגיעה העת להיגמל מהמנהג המגונה הזה, ולהפסיק לחפש מה לא בסדר אצלנו כשמנסים להרוג אותנו.

2. מה שנורא בהחלטה של הכנסת השבוע נגד "ישראל היום" לא מסתכם רק בשורה התחתונה. מה שנורא הוא הידיעה המתסכלת שמישהו הצליח לבלבל אצלנו בין טוב לרע, בין מעשה דמוקרטי למעשה אנטי-דמוקרטי ובין חופש ביטוי לסתימת פיות, עד שקשה להבחין ביניהם. מה שנורא עוד הוא שאותם 43 ח"כים, שהרימו את ידם בעד החוק הרע הזה, ימשיכו לקבל בשיח הציבורי לגיטימציה השמורה לאנשים נאורים. מה שנורא זה שח"כ איתן כבל ימשיך להיתפס כליברל מתקדם, אחרי שהוביל השבוע את הניסיון לסגור את "ישראל היום", אחרי שהוביל בעבר את המאבק לסגירת ערוץ, אחרי שקרא לפני מספר שנים לסגור גם את אתר האינטרנט של הערוץ, משום ש"ראוי שניפטר אחת ולתמיד מגוף התקשורת הזה". גם תחת איומים לא תוציאו ממני מילה טובה על "ישראל היום".

בגלל שלו"ז העשייה שלו הוא עיתונות רעה. בגלל שאפשר לנחש מראש כמעט בכל יום מה תהיה הכותרת הראשית שלו מחר. בגלל שהוא מצדד בראש הממשלה בלי לשאול את עצמו אם מעשיו ראויים, אם לאו. בגלל שעורכיו ומנהליו מזלזלים פעמים רבות מדי בקוראיהם. בגלל שאין דבר שמביך אותי יותר מלקרוא ציטוטים, פרי ראיונות עם מאות עוברים ושבים, שכולם מדווחים לכתבי העיתון שהם נורא מרוצים ממנו. צר לי מאוד על העיתונאים. רבים מהם עושים עבודה מצוינת. רבים מהם אנשים מוכשרים מאוד, שכבר הוכיחו את עצמם במקומות אחרים, ומקום העבודה הנוכחי שלהם מוציא שם רע לעבודה הטובה שהם יודעים לעשות. אני שומע את הטענה שלפיה "ישראל היום" איננו עיתון אלא כלי תעמולה.

"אין לנו בעיה עם ההטיה הפוליטית שלו", מסבירים תומכי החוק, "אלא עם העובדה שהוא תומך בראש הממשלה. גם 'הארץ' מוטה פוליטית", הם ממשיכים ומסבירים, "אבל 'הארץ' מוטה לטובת אג'נדה ואילו 'ישראל היום' מוטה לטובת פוליטיקאי אחד". זו טענה נכונה. אבל היי, למה כש"ישראל היום" מתגייס למען נתניהו אישית זה רע, וכש"ידיעות אחרונות" מתגייס נגד נתניהו אישית, זה בסדר? "ידיעות אחרונות" מפזר בשטח לאורך שנים רבות "סוכנים רדומים", בתקווה שיצליח להפעיל אותם לטובתו ביום פקודה.

מתנגדי "ישראל היום" טוענים שלעיתון אין אידיאולוגיה אמיתית ושהוא ימשיך לתמוך בנתניהו גם אם האחרון יחלק את ירושלים? אולי זה נכון. הטענה שלפיה "ישראל היום" מספקת תעמולת בחירות אסורה עבור נתניהו ובכך עוברת על חוק מימון המפלגות, היא הטענה הכי משמעותית נגד העיתון. רביב דרוקר טען השבוע שבמובן הזה מדובר בסוגיה חמורה מהעמותות של ברק ומחברות הקש של שרון. ייתכן שזה נכון.

3. משה איבגי, כך נחשף השבוע, השקיע בצילומי הקמפיין נגד שקיות הניילון יום אחד של צילומים, וקיבל עבורם 261 אלף שקלים. איבגי עצמו לא חשב שיש כאן עניין לדבר עליו. "אני לא מתעסק בשכר", הסביר לגיא זוהר ב-103FM, "זה הסוכנת שמטפלת בזה... הכל לגיטימי... אני לא אתנצל בפני אף אחד. זה מטומטם. זה להיתפס לקטנות. לא קונים עם זה בית. מתפרנסים, זה כל הסיפור... הנושא של איבגי הוא לא נושא לדיון בכלל".

ובכן, הנושא של איבגי הוא בהחלט נושא לדיון ולביקורת. ביקורת לא רק על המשרד לאיכות הסביבה שמשליך כך את כספנו, אלא גם על איבגי עצמו. כי איבגי כבר מזמן איננו רק שחקן. כי כשאיבגי משתמש בפרסום שלו כדי להתראיין בעניינים מדיניים, כדי להסביר כיצד עלינו לנהוג בסוגיות של דת ומדינה וכדי להמליץ לפטר את יאיר לפיד, הוא הופך את עצמו לאיש ציבור. וככזה, כשהוא מקבל על יום צילום 261 אלף שקלים, מותר לנו לשאול גם אותו שאלות.

לפני עשרה חודשים הוא עמד על בימה בכיכר ותחת השלט "העם דורש צדק חברתי עכשיו", הוא ניסח כתב אישום חריף נגד כל מה שקורה פה. "המדינה לא סופרת אותנו", קרא, "השלטון רואה בנו מוצר", "יש כאן הון ושלטון, ריקבון וסירחון". אחר כך, לקול מחיאות הכפיים, הוא עבר לדבר על צדק ומוסר. הוא הציע "להחזיר את הרוח והערכים", הוא יצא נגד "הניהול המופקר של חיינו בכל התחומים", הוא הכריז כי "אנחנו עבדים נרצעים של השלטון" ולבסוף ביכה את העובדה ש"אנחנו מממנים את כל הכישלונות של השלטון".

אחרי הדברים האלה של איבגי, על השלטון והסירחון, על הניהול המופקר ועל האזרחים שצריכים לממן את הכישלונות של השלטון, נדמה לי שלא יהיה חצוף מצדנו לדרוש ממנו כמה הסברים על 261 אלף השקלים שלקח מהשלטון הרקוב והמופקר הזה על יום עבודה.

תגיות:
משה איבגי
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף